סגור

פרק מספר: ישראלים, ברלין

לכבוד שבוע הספר 'כיפה' מציג: בכל יום פרק מספר. פניה עוז זלצברגר מנסה להבין מדוע ישראלים עוברים לברלין, העיר שהייתה אשמה ברצח מיליוני יהודים

פניה עוז-זלצברגר
יג בסיון התשעד
,
11 ביוני, 2014 12:30
כיפה

כיפהצילום: כיפה

זה חמישה עשורים שישראלים באים לברלין. מאות מהם בחרו להשתקע בה. עשרות אלפים שהו בה. הספר הזה מבקש לבדוק את חידת בואם. החידה היא לא מה מחפשים ישראלים בעיר הזאת, כי לכך יש עשרות תשובות: לתור אותה, ללמוד בה, לחפש בה נופי ילדות, בני משפחה מתים, בני משפחה חיים. לתכנן בתים בברלין, להעמיד בה פסלים, לכתוב בה ספרים. לראות את הרייכסטאג, את המוזיאונים, את הקורפורסטנדאם. לחצות את החומה, לקנות את רסיסי החומה, להשוות את החומה הזאת לחומה האחרת. לרקוד במועדונים של ברלין, לראות ולהציג בה סרטים, לנגן בפילהרמונית שלה, ליצור בה אמנות אלטרנטיווית. לזכות במלגות אירוח, להתראיין, לקבל הכרה וכבוד. לסחור ולשווק ולהציג בירידים. לחפש בה היסטוריה, משמעות, אהבה, השראה, הצלחה, ריגוש. לחוות משיכה, תיעוב. לטעום את טעמם החריף של רגשות מעורבים.

כל זה מובן ונהיר. החידה, בעיני, היא היכולת להיות ישראלי בברלין בלי לשמוע בה תמיד, בכל רגע ורגע את הצרחה המשותפת של מאות האמהות במחנה הריכוז פלאשוב כשהבינו שטרנספורט הילדים כבר יוצא לאושוויץ. בלי לשמוע, מעל כל קולותיה של ברלין, את השקט סביב התינוק ההרוג על הרציף במיידנאק. אומרים שביסודו של כל ספר מסע מונחת חידה. יכולתנו לשמוע צלילים אחרים מלבד הצרחה המשותפת ההיא והשקט המשותף ההוא, שמשתייכים לכל שימוש שאנסה לעשות כאן במילה " אנחנו", הי החידה שביסוד המסע הזה.

לכתוב על ישראלים בברלין, או להביט על ישראל מכיוון ברלין, פירושו להציב מצלמה ישראלית בעיר האירופית השחורה מכולן, הגדושה מכולן הריסות ומלכודות ואסוציאציות ומזכרות עוון. לנעוץ את חצובת המצלמה על קרקע לא מוכרת לה, עמוק בתוך ההיסטוריה. לקרב ולהרחיק את עדשת המיקוד כדי לקלוט את רצף ההשלכות הבלתי נתפס של העיר הזאת על חיינו. להבין את הבלתי ניתן להבנה: שברלין, עיר רוצחי היהודים, אירחה כאן פעם את ראשוני היהודים החילוניים. את ראשוני הסופרים העבריים של הזמן החדש. שהיא המציאה כאן את המודל להתעוררות הלאומית היהודית. שהיא היתה נוף התבנית של כל התועים והמיטלטלים בין יהדות למודרנה. שהיא העמידה עריסה לציונות העירונית, המטרופוליטנית. שהיא, ברלין, היתה עיר-שיח של ירושלים ועיר-אם של תל אביב.

וצריך להרים גם את המצלמה לאוויר כדי לראות ממנה את ברלין המאוחדת, בירת גרמניה המאוחדת. גרמניה היתה ועודנה מנהיגה נלהבת של האיחוד האירופי, נושאת דגל של אירופה החדשה. במבט מן האוויר הופכת היבשת הצפופה הזאת ליריעה רבת-גוונים, וכך אוהבים להציג אותה היום בבריסל ובשטרסבורג: מעשה אריג ססגוני, מתהדק. קהילה של אומות. לישראל יש עניין להשתלב ביריעה הזאת. ישראלים רבים כבר מצאו את דרכם הפרטית לתוכה. אבל מן המרחק שמבדיל בין ישראל לאירופה, מרחק גיאוגרפי ורגשי, כרוכה אירופה החדשה, אירופה של התקוות, עם אירופה הישנה, זו שאיבדנו בה כמה דברים. את התרכובת הזאת אי אפשר לפרק מבריסל או משטרסבורג.

בישראל המוקדמת, ארץ מהגרים חמה וענייה, אירופה היתה מחוז זיכרון וערגה. היום מתערבלים הכיסופים ככל שהם מתעממים: כבר קשה להבדיל בין המתגעגעים לאירופה הישנה, הבטהובנית, השוברטית, הבלזאקית, לבין התולים על קיר ביתם או משרדם תמונה של אגם כחול ואלפים מושלגים, ולפעמים - בבית המלאכה או במוסך - חיה ליד האגם ולמרגלות ההרים אשה בלונדינית רחוקה. אלה גם אלה געגועים.

אירופה נחשקת. אירופה מחוז חפץ. מאות אלפי ישראלים, לאו דווקא מן הזן המתגעגע, נוסעים לטייל באירופה ולקנות בה ולסחור עמה ולשווק בה. רבים היו רוצים לפלס לנו דרך אל הקהילה האירופית החדשה. מי שהתאכזב מן המזרח התיכון, או שמעולם לא הוקסם ממנו, מביט לאירופה. גם מי שאמריקה נראית לו רדודה וריקה נושא את עיניו אל העגלה האירופית הגדושה להפליא.

אירופה נתעבת. כשקמה מדינת ישראל, יותר ממחצית תושביה היו אנשים שעזבו את אירופה בסלידה, בזעם ובכאב. שמאסו בה או גורשו מתוכה או איבדו את הטעם לחייהם בה. הזיכרון הוא עניין אכזרי: הגעגועים והתיעוב מולחמים בו יחד, נלפתים זה בזה לתמיד. הכפר והנהר. הכנסייה. השכנים הפולנים ההם שיושבים עכשיו בבית שלנו. טחנת הקמח שסבא בנה וממנה ברחנו בחוסר כול כשהבולשוויקים באו. הכיכר, בדרך לגימנזיום, ששם ריכזו את כל יהודי העיר וגם את הורי ואחיותי. אירופה ההיא, שהישראלים שבאו ממנה לא שבו אליה עוד.

יש אירופה-של-מקומות, ויש אירופה-של-רעיונות. החברה הישראלית הרי טבועה על כורחה בחותמה של היבשת המורכבת הזאת, המורכבת שביבשות. ממנה באו האשכנזים. וממנה - אם נתעקש על הגדרה מילונית ישנה - באו גם הספרדים. ומאירופה באו הרעיונות שהקימו מדינת לאום יהודית בישראל, ובאירופה הומצאו חלק מן הרעיונות שעשויים עכשיו לשנות אותה מן היסוד ואולי לחסל אותה. מתוך מפת העולם מביטה בנו היבשת האדירה ההיא מקרוב, מן הצד ומלמעלה, כמו גג כבד ומעוקם מעל הים התיכון הכחול.

כל הישראלים, אלה שמוצאם באירופה וגם אלה שאירופה התערבה בתולדותיה של ארץ מוצאם, חיים קצת בצלו של הגג השה. יבשת אלפיים השנים. אירופה שעיצבה וחינכה והרעיבה והרגה והקיאה אותנו ותכופות מביטה בנו היום, יהודים וערבים, ספרדים ואשכנזים, בריחוק קר ומכליל, עיוורת לבורותה-שלה, דרך מבטו של צלם טלוויזיה בריטי או של צליין גרמני, האחד שבוי בעדשתו, האחר באמנותו.

אבל בישראל חיים אנשים שאבות אבותיהם השאירו באירופה שניים שלושה דברים. אם אנחנו טבועים בחותמה, גם היא, על כורחה, טבועה חזק בחותמנו. האלגברה והפילוסופיה הגיעו אליה כשהן כתובות ערבית. הנצרות והמודרנה, כמו שהיטיבו ניטשה והיטלר להבין, נגועות מיסודן בנגיעתם של יהודים.

מעל ברלין, ממעוף המסוק, קל לצייר בצבעים עזים את היריעה האירופית החדשה, הססגונית והמתהדקת, הגרפיקאים של בריסל ושטרסבורג יודעים היטב היכן להיזהר, מה להשאיר מחוץ לשולי התמונה: הגבול במזרח מעומעם ביד אמן, ובדרום משכשכת אירופה בים תיכון מיטשטש והולך, נטול חופים-שמנגד. זה גבול האריג האירופי, כאן מסתיימת היריעה. אבל ראו, אומרים האירופים החדשים, כמה יפה התמונה: מיוון עד אירלנד, משבדיה ועד פורטוגל, ועוד מעט גם בפולין ובצ'כיה, מתעוררת היבשת העתיקה הזאת אל עתיד חדש, חוצה-לשון, חוצה-לאום, חוצה-זיכרונות-עבר.

מקרוב, לעיניים ישראליות, היריעה הזאת קרועה ומלוכלכת. שזורה חוטים פרומים, קשרים מבותקים, עקבות דם וכריכות ספרים ושאריות פרוכת וזכוכית מנופצת ושבבי עץ שרוף, ומרכזו של כל הפרום הזה היא ברלין: לב אירופה. במובן עמוק מאוד, סוף אירופה. לכאן מוליכים העקבות.

שהרי הרוצחים טעו בעניין אחד, המתים כן מדברים. בתי כנסת שרופים ממשיכים לעמוד. חוט קרוע הוא חוט מוליך. דווקא החתוך, המפותל, המוצפן, הוא זה שמוביל אל ליבת המבוך, אל המרתף שעוד מתגוללים בו דברים ששכחנו. ודברים שלא ידענו שזכרנו. ודברים שלא העלינו בדעתנו שהם שלנו. בברלין הם ממתינים לנו, סמויים וסובלניים, ומכאן הם מתפתלים אל היבשת כולה, מאות שנים אחורה, עשרות שנים קדימה. ואל ירושלים ואל תל אביב, ואל פלאשוב ואל מיידנאק. לכן אירופה הנחשקת, מחוז הגעגועים, אירופה הנוראה, מתחילה בברלין. אולי בא הזמן לאסוף את החוטים.

הפרק מתוך 'ישראל, ברלין' באדיבות הוצאת הספרים 'כתר'.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מעוז נח צילום: דובר צה"ל

בעקבות אורן: מעוז סיים קורס קצינים לזכר בן דודו

קרא עוד