מה שתרצו
את הרומן הממגנט של אלחנן ניר "רק שנינו" בהוצאת הספריה החדשה, קראתי בנשימה עצורה והקרביים התהפכו לי. כבר זמן רב שלא מצאתי את עצמי נשאב בעונג לסיפור מופלא ורב קסם ומייצר לעצמי חללים פנויים בתוך שטף החיים הסואן רק כדי להספיק עוד עמוד ועוד פרק. יש לו לאלחנן שפה משובחת בתפר הדק שבין שירה לסיפורת והרומן היקר שלו משובץ באינסוף אורות, צללים ורגשות מתפקעים שלא מניחים לעיניים או למחשבה הפזורה לברוח מהדף.
בשבח הנורמליות
"רק שנינו" לא מספק דרמות גדולות, אין בו גיבורים עזי נפש, אין בו התרחשות מהפנטת ואין בו דמויות מעוררות השראה ודווקא בשל כך יש בו קסם נדיר. משהו בכנות, בישירות, בטבעיות ובנורמליות מייצר חיבור עמוק לגיבורים ולעלילה המאופקת הנרקמת בחן.
החיים נוגסים בגיבורי הסיפור אט אט: עמנואל להבי, רב היישוב שנועד לגדולות פורש באילמות מטרידה מתפקיד הרבנות, נודד לעיר הגדולה, משקיע את אונו ומרצו בחנות האופטיקה שהוא מחזיק בעמל רב, מגלח את זקנו המאפיר ואפילו מתחיל לשחות מעורב. בלי אידאולוגיות גדולות, בלי טריקת דלת, פשוט נותן לחיים לכרסם בו, לתבוע את מקומם ולפוצץ בועות אשליה נעימות של איזה עילוי תורני נושא בשורה שיכול היה להיות. טובה האמת הקרה ממקסם שווא מתעתע.
גם בנו יונתן, גיבור הסיפור, בוחר במודע לא להלך בגדולות ובמקום למצות את כישוריו הלמדניים ולהתמנות לר"מ בישיבה בה למד, הוא בוחר בכוונת מכוון בתפקיד זוטר כמורה שולי, חיוור ונטול השראה בבית ספר, ומסתפק באהבה הצנועה שלו לאליסה. משפחת להבי לא הצמיחה ענקים.
ענת אם המשפחה בוחרת שוב ושוב לברוח מאידיאלים נישאים ולהקשיב ללב שלה, גם כשזה מתנגש בציפיות הגלויות והכבושות של הסביבה. האחות הגדולה נועה נישאה ועברה לגור בכפר אקולוגי שכן ואין בדמותה כדי לייצר איזו רוח אחרת, האח מיכה נטרפה דעתו והוא מאתגר את המשפחה הנבוכה, והעילוי הצעיר עידו, שיכול היה לייצר איזו גאולה למשפחה אנמית ,בינונית ומוחמצת, נפטר מסרטן וטלטל במותו את הספינה המשפחתית ואיתה את העלילה רבת הגוונים, הפנים והעומקים.
בתיאור שובה לב ומדויק להפליא שלא יוצא מהקווים, הצליח אלחנן ניר להניח לפני הקורא את סיפורם של האנשים הנורמליים שלא חיים בקצוות ולא מייצרים איזו הילה מזויפת סביב דמותם. הכנות, הטבעיות והפשטות מהלכות קסם על הקורא ומצליחות ליצור הזדהות מחברת והמון ענווה.
העולם הדתי-ישיבתי-מגזרי שהספר רצוף בו לא גואל את גיבוריו מייסוריהם ומחיבוטיהם , הוא רק מעמיק בהם את הקונפליקטים שמציפים אותם כך שהקריאה בספרו של אלחנן ניר מאתגרת עוד יותר את האדם המאמין המבקש למצוא הארה, ישועה ונחמה באורחותיו ותובעת ממנו להעמיק את התבוננותו על העולם, על האדם ועל אמונתו.
רק שנינו מאת אלחנן ניר צילום: יח"צ
אם תרצו
בעיניי הדלות, בשורתו של הרומן הזה היא תיאורו המהמם והמופלא של האדם המרצה. זר לא יבין זאת... בנפשם של טיפוסים מרצים מתחוללת סערה תמידית ומכאיבה. הם מרצים ולכן הסביבה תמיד תתאהב בהם, הם תמיד יגידו כן, תמיד ישמחו לעזור, והם יברחו כמו מאש מכל קונפליקט או עימות. אך בין קירות לבם הם מיטלטלים ונחבטים בחזקה. יונתן, גיבור הסיפור של אלחנן ניר, מנסה אך לשווא לרצות את כולם, אבל המציאות לא תמיד מאפשרת לאחוז בזה ובזה והבטן שלו מתהפכת ומתייסרת. האם להיענות לבקשת האח האסרטיבי הלוקה בנפשו ומעורר חמלה או להיעתר לבקשת רעייתו האהובה? אלחנן ניר מביא את הקונפליקט לקצה ומגביר בטירוף את הקול המסחרר הזה: אשה בשלהי הריונה המבקשת (אחרי שכבר חוותה הפלה מדממת) מבעל נעוריה להיות לצדה ולא לעזוב לרגע, ומנגד תובע מיכה מיונתן לסייע לו להקים חורשה לזכרו של האח הצעיר, כאן ועכשיו! הדפוס המרצה של יונתן יאמר לו שטוב לו שתיהפך שלייתו על פניו אך הוא לא יכול לומר "לא", הוא ינסה לאחוז בזה ובזה והלב יקרע והרצון החצוי והלא מציאותי הזה יכה בו ללא רחם. כך גם בדרמה הגדולה סביב קריאת השם לבן הנולד לו: האם לרצות את הוריו ומשפחתו בקריאה על שם אחיו המת, או לרצות את אליסה רעייתו האהובה והדואגת והוריה המייחלים לשם אחר. התנועה הנפשית של יונתן היא ריצוי-פיצוי. אין לו מעצמו כלום, אין משמעות לתעדוף הגיוני, הנפש עסוקה כל הזמן בלרצות אחרים, הוא ינסה בכל כוחו לרצות את האחר ואם לא יצליח הוא ינסה לפצות את מי שלא עלה בידו להיענות לרצונותיו. זהו מעגל מסחרר ומלא מכאוב הנחבא מתחת לפניהם העדינות והמחייכות של אנשים מרצים.
הרומן המאלף "רק שנינו" מתאר באומץ ובכישרון רב את המתחולל בנפשם של הטיפוסים המרצים. לו יכולתי הייתי מעניק לאלחנן ניר בשם כל האנשים המרצים עלי אדמות פרס נובל לספרות על קווי המתאר המדויקים לדמותנו אשר העלה אותם על נס, לעיני כל ישראל. ואולי אפשר בעקבותיו גם לתקן למפרע את אמירתו המהדהדת של חוזה מדינתנו למען בריאותינו הנפשית : "אם תרצו, ותבקשו אחד אחד באופן מסודר, אין זו אגדה!"