הופתעתי לראות ביקורות על האלבום החדש של עמיר בניון - 'סופה' - כבר ימים ספורים לאחר שהופיע. אינני יודע כיצד ניתן לרדת לעומקה של המוסיקה של בניון בזמן כל כך קצר. לכן בחרתי להשתהות במשך כמה שבועות, במהלכם האזנתי לאלבום פעמים רבות, ועכשיו אני מרגיש מוכן לכתוב לעניין.
את פתח דבריי אקדיש לטקסטים. אם באלבום הקודם, 'עץ על מים' (אני מתעלם במכוון מאלבום הקאברים 'שירי ארץ אהבה', שאין בו טקסטים מקוריים), נראה שהנושא האמוני נדחק מעט לשולי יצירתו של בניון, והופיע בעיקר ברמיזות, אזי ב'סופה' הוא חוזר לקדמת הבמה. כשם שתפיסת הגאולה של בניון (המושפעת ממשנת חב"ד) בנויה על קריסת המציאות הנוכחית, כפי שעולה מן השיר 'עומד בשער', כך חיבורו האישי אל בוראו מגיע דווקא מתוך תחושת החידלון, האפסות וההתבטלות. בשיר 'האמת', לדוגמה, מופיעות אמיתות רבות ביחס לבורא, בעוד שהאמת העיקרית שיש לבניון ביחס לעצמו היא "והאמת שאני לא יודע כלום". רוח זו ממשיכה בשיר 'אין לי מאום', אשר שמו כבר מדבר בעד עצמו, ומגיעה לשיאה בשיר הנפלא 'ביום סגריר', עליו יורחב הדיבור בהמשך. וכך זה ממשיך, בשיר 'אבא', המתאר יחס תלותי לחלוטין בקדוש ברוך הוא, ובשיר 'גן עדן':
"גן עדן זה לא אני,
שלם לא זכיתי להיות,
מה חיי ומה אני,
מה אני אמור לעשות,
אין לי הסבר, אני רק שואל."
רעיון אפסות האדם בעמידתו מול הבורא אינו חדש ביצירתו של בניון, אלא שבעבר היה בכתיבה שלו ממד מסוים של ביטחון בכך שהוא כבר הגיע אל האור והאמת, וממילא ניתן היה לשמוע בדבריו גם מידה של שכנוע הזולת ואולי אף הטפה. ממד זה נעדר לחלוטין מן האלבום החדש, בניון ויתר על היומרה לדעת או להבין, כביכול אין הוא רואה בעצמו לא חכמה ולא אמת, הוא פה רק כדי לשאול ולקוות, כשהוא חשוף וריק, אבל לגמרי.
אולי השיר הממחיש את ההבדל הזה בצורה הטובה ביותר הוא 'הכל עד לכאן', בו בועת הגאווה והדמיונות מתוארת כנחלת העבר, כשלצדה מובעת התקווה ש"זה הכל עד לכאן", ומכאן הדברים ייראו אחרת. ממילא יש מקום לבקר את ה"אנשים", אשר מתוארים כמי ש"ישנים, משתגעים, מתנשאים". אבל ב'סופה' כבר אין תקווה למצוא אי פעם את האמת, את החכמה, או את הצדק, אותו צדק אשר לא זו בלבד שמעולם לא היה בלבו, אלא שגם אין כל תקווה למצוא אותו בעתיד, שכן "הוא קבור עם שאר הדברים כולם, לנצח" ('ביום סגריר'). הד בודד ויוצא דופן של סיפוק ושמחה בחלקו ניתן לשמוע בשיר 'אם לא הייתי בא עכשיו', בו עמיר בכל זאת מביע שמחה על כך שפגש באור התורה, שהרי אלמלא כן "מה היה לי לעשות בין כל המכורים לריקנות, לילות ימים לילות." יש באלבום גם שני שני שירים יפהפיים מפרי עטה של הרעיה והמשוררת, מרים בניון.
מבחינה מוסיקלית, האלבום נשמע מצוין, אם כי הוא יישמע כך בעיקר למי שמורגל במוסיקה של בניון, או לחילופין למי שמוכן להיפתח ולתת הזדמנות אמיתית למשהו חדש. יש כאן רק מעט שירים שתופסים את האוזן כבר בשמיעה ראשונה, ונראה שאין באלבום אף שיר שייכנס אל ה-song book הישראלי, כמו שנכנסו 'ניצחת אתי הכול', 'שמחות קטנות', 'עומד בשער' ודומיהם. כשם שהטקסטים של עמיר לא מבקשים לרצות את המאזינים, בוודאי לא להתחנף אליהם, כך גם הלחנים דורשים סבלנות והעמקה, אשר נראות כמצרכים נדירים למדי בתעשיית המוסיקה הישראלית של זמננו. בעיניי, מידת ההצלחה של אלבום כמו 'סופה' אומרת רבות על מידת היותנו חברה שוחרת תרבות גבוהה.
רמת הסאונד הגבוהה ראויה לציון, וכן תפירת הפתרון הנכון לכל שיר באופן אינדיבידואלי, אם זה הכינור הנהדר של פאבל לוין שמפציע לו מדי פעם, רק כשהוא מתבקש, או הפסנתר הנדיר מסוג cp80 האהוב על הקלידן והמפיק אודי תורג'מן, פסנתר הזכור לנו לטובה מ'עץ על מים'.
רגע לפני גיל ארבעים דבר לא נגרע מן היכולת הווקאלית המופלאה של בניון, אם כי ניתן לזהות באלבומים האחרונים קצת יותר חספוס, שמעורר געגוע מסוים לרוך ולעדינות שניתן היה לשמוע באלבום 'הכל עד לכאן' לדוגמה. בניון גם משקיע בהגשת השירים מתוך תוכו, עד שלעתים נדמה שהוא חדל להיות זמר, ונעשה לשחקן תאטרון שמגלם את הדמות שלו מתוך הזדהות מוחלטת.
ועכשיו, לכמה שירים שראויים לתשומת לב מיוחדת.
השיר 'בכל חורף' הוא שילוב מושלם בין עמיר כמלחין וכמבצע לבין מרים בניון כמשוררת. אם עמיר הוא משורר רחוב, לפעמים אפילו קצת "ערס", הרי שמרים היא משוררת קלאסית, אשר מתכתבת בכשרון רב עם רבדים רבים בשפה העברית לדורותיה. השיר, הלקוח מספר שירה שלם שלה שעומד לראות אור בקרוב, מספר את סיפורה של כלה יתומה, שנישאת לבדה בגיל צעיר מאוד. עמיר עושה חסד עם המילים המטלטלות, ובהן גם הפזמון שמילותיו לא מפסיקות להתנגן בלב:
"בכל חורף ישוחו אורני ירושלים ואבני בקעה יזהירו,
ולא אשכח גם תחת אלף שמשות חדריה,
בסחרחרת חתנות ביתה את הבדידות."
מי כותב כך היום, ולמעלה מכך - מי שר כך היום?
שיר הנושא של האלבום, 'סופה', היה ללהיט במצעדי הפזמונים, ועל כן לא אבזבז עליו מילים.
'יש בה אהבה' הוא שיר עדין ורגיש של אהבת ארץ ישראל, על איכויותיה החומריות והרוחניות גם יחד, אשר לא ניתן להפריד ביניהן. כמעט הייתי אומר שהשיר הוא מחווה לרבי יהודה הלוי ולאהוד מנור גם יחד.
ואם 'סופה' הוא הלהיט הגלוי של האלבום, אזי הלהיט החבוי שלו הוא 'ביום סגריר'. בכנות כמעט אכזרית עמיר מנער מעצמו כל יומרה לדעת, להבין או להצליח, "את כל הקלפים שלי חשפתי מזמן... השפן שגר בכובע שלי הזדקן ומת...", בחשבון נפש נוקב (אולי על החשיפה הרבה שלו בפייסבוק?) הוא מדבר על החשש של כל אדם שנע בין השקעה במעיין הפנימי לבין הרצון שיפוצו מעיינותיו:
"את כל מה שהומתק לי בסוד, יריתי החוצה בקול המולה גדול."
אין לו שום דבר לחדש או להציע, והוא מוצא נחמה רק בישיבתו בסתר עליון -
"לאן אברח ביום סגריר, כנראה שרק אליך, אתה יודע."
לבסוף, אני מבקש להרחיב טיפה על הרצועה האחרונה, 'יוסף', המספרת את הסיפור של יוסף ואחיו. זהו שיר קצבי ומהפנט. שיאה של אמנות ההלחנה הוא לכתוב לחן שמספר את הסיפור של השיר גם בלי צורך לשמוע את המילים. בריאן וילסון האגדי עשה זאת באלבום Smile כשהוא למעשה הלחין שריפה (Mrs. O'Leary's Cow), עמיר עשה זאת ברצועה מופלאה שלא מצאה את מקומה באף אלבום - 'רוץ רבי שמעון', בה הוא הלחין מרדף (וביתר פירוט: את המרדף של הרומאים אחר רבי שמעון בר יוחאי), וכאן הוא עשה זאת שוב, כשהצליח להכניס ללחן הזה את כל המתח והדרמה של הסיפור המקראי. המצב טעון, עומד להתפוצץ בכל רגע, ואין בו את המוצא שמגיע בפרשת 'ויגש'. אני לא מאשים את ערוצי הרדיו המובילים על כך שהם מתעלמים מפנינה כמו 'ביום סגריר', אבל ההתעלמות (היחסית) מ'יוסף' היא כמעט בגדר פשע, המזכיר את ההתעלמות מן השיר המצוין 'חזון יחזקאל' שפתח את האלבום 'לדעת הכל'. חבל שדווקא בעידן של רנסנס למוסיקה היהודית-ישראלית, שירים כאלה אינם זוכים ליחס הראוי להם, רק משום שהם תויגו כדתיים מדי (אין לי הסבר אחר להתעלמות מהם).
**
לסיכום, מי שירכוש את 'סופה' יזכה לתמורה מלאה לכספו, אם כי זהו דיסק שייהנה ממנו בעיקר הקהל הקבוע של עמיר. החוויה שבניון מעביר את שומעיו כאן היא אמנם מטלטלת ולעתים אפילו מטרידה, אבל היא כלל לא דיכאונית או עצובה, שכן ניכר שהוא מוצא את התקווה, האמונה והנחמה תחת כנפיו של המקום, והרי סוף סוף אין לאדם מקום מנוחה זולת זה.
הכותב הוא מחנך במכינה הקדם-צבאית 'בני דוד' בעלי ומנהל את הוצאת הספרים מכון בניין התורה.