יש לי חיבה לאנשים חסרי פוזה. אנשים שמבינים שהם צריכים להיות מה שהם באמת ולא לנסות להיות משהו אחר, חסר חן ואמתיות. ניסיונות כושלים להיות משורר הם מביכים ומגחיכים את יוצרם שאינו מחובר לעצמו ליכולותיו.
יש משהו בזמרי הגבעות שמכוון בדיוק למקום הזה האמיתי, הכנה והנוגע ללב. הם בדרך כלל אינם ניחונים בקולות אופרה שמימיים ובעבר גם חשבו שסאונד אולפני ראוי הוא מילה גסה אך בשנים האחרונות למדו זמרי הגבעות את נפלאות האולפן ויצרו עבורנו כמה אלבומים מופלאים ששינו לחלוטין את התדמית של זמרי הגבעות המעושנים ששרים לצלילי גיטרה חבוטה ולא מכוונת שהכרנו מהעבר.
אלבום הביכורים החדש של אביעד דרף מהיישוב נחליאל שבמערב בנימין, בהחלט משתייך לאסכולה החדשה של זמרי הגבעות - הרבה נשמה ולב עם פשטות מצד אחד והפקה מקצועית מאידך. הוא חבר למפיק המוזיקלי הירושלמי המצוין, אבי טל (אהרן רזאל, אודי דוידי ועוד) וגייס את מיטב המוזיקאים בתחום כשבראשם המולטי-אינסטורמנט אייל אהרן שמנגן באלבום על כינורות, חלילים, גיטרות,סאזבוש ומנדולינה ומותיר חותם ברור על האלבום.
[embed]
דרף אחראי כמעט לכל הלחנים באלבום מלבד אחד (עולו אושפיזין שהולחן על ידי אברהם טיילור שגם מצטרף בשירה) ורוב המילים גם נכתבו על ידו. דרף רחוק מלהיות שייקספיר ואין לי יותר מעדותו העצמית בשיר "אין לי מילים": "אין לי מילים אבל יש לי לב לצעוק אליך...", משפט שמעביר בשלמות את התחושה והחוויה שלי מהאלבום - המון לב המון כוונה ותחושה של לב חם שעומד מאחורי היצירה. זאת למרות, שהייתי מוותר בקלות על השיר "בלדה לכופר", שיר עם מסר ישיר ומטיף מידי שמסופקני מאד אם ישפיע על ה"כופרים" שיאזינו לו, מעבר ללחן הלופ שלו שגם עליו ניתן היה לוותר בקלות.
המוזיקה באלבום נעה בין רוק קצבי לבין נגיעות אתניות שמורגשות במיוחד בשימוש הרב בחלילים בעיבודים. באופן כללי ניתן לשמוע דמיון בין יצירתו של דרף לבין יצירתו של אחד מבכירי הז'אנר, ביני לנדאו שהפך אף הוא באלבומו האחרון לזמר רוק מצליח ושיריו חדרו לכל כלי המדיה האפשריים. לזכותו של דרף ניתן להוסיף שקולו נעים יותר, הוא אולי אינו הזמר המקצועי ביותר ששמעתי אך שוב הכנות והאמת בביצוע מנצחים את חוסר הניסיון שלו כזמר.
לסיכום, אם אתם אוהבים אמת ורוק קליל וחמים "לכבודך" הוא בהחלט אלבום שייתן לכם עונג וסיפוק רב עם מסרים חמימים ומלאי רגש.
[embed]