משפחתו של רזאל התגוררה בשכונת נחלאות בירושלים, וכילד, סיפקה השכונה כר נרחב לסיפורים, מעשיות וזיכרונות. הוא וחבריו היו מתפללים בבתי הכנסת של היהודים הכורדים והשיראזים. "כילדים", נזכר אהרן, "היינו מלאי סקרנות מאותם זקנים בבתי הכנסת שהיו שונים מעט מהאחרים, אאוּטסיידרים שכאלה. הם לא שימשו כגבאים או עסקנים של הקהילה, הם היו שקטים, לעיתים מעט מוזנחים. לא ידענו את קורותיהם, אם יש להם משפחה, למה אף פעם לא באים אליהם נכדים בסוף התפילה, ולמה בגדיהם מרופטים והם שומרים את המטבעות לצדקה, בשקית ישנה של שוקו.. בסיום התפילה, היו יוצאים ראשונים ונעלמים לתוך אחת הסמטאות, לוקחים עמם את השאלות שלנו והסודות שלהם אל החשיכה, אחד מהם היה רחמים ניסן".
"רחמים לא דיבר הרבה, אבל כוחו היה בפיו ובקולו החזק והחודר. כשכיבדו אותו להיות הפייטן בקטע מסוים מן התפילה, הוא חישמל את כולם. אלה היו רגעי הנחת שלו. במשך השנים נקשרתי והתחברתי אתו. לימד אותי כמה מנגינות במקאמים שונים, הייתי בא עם הווקמן שלי ומקליט אותו מסלסל ומפַיֶיט והוא היה שמח".
אהרן עבר ללמוד ולהתגורר בצפת, הילדות שלו בנחלאות נותרה זיכרון מתוק, ואולם, יום אחד, כשהגיע לבקר בשכונת ילדותו, ראה מודעת אֶבֶל כששמו של רחמים ניסן מתנוסס עליה. "לא ציפיתי שהשם הזה ממש יכניס אותי למצב רטט.. ידעתי שלא היו לו קרובים כמעט וההלוויה ממש עכשיו. רצתי לשם לתת לו כבוד אחרון אך פספסתי. בני המשפחה המועטים כבר החלו מתפזרים, רציתי לספר להם על הזיכרונות שלי, על הקשר המיוחד שלי אתו והניגונים שהוא לימד אותי". בערב, התיישב אהרן וכתב וכתב, וכך נשמע הסינגל הרביעי - רחמים ניסן. אלבומו ה-12 של רזאל "הנשמה רוצה יותר", מופק באמצעות מימון המונים, וניתן להצטרף ולתמוך בפרויקט.