בשנים האחרונות חלה תופעה מרתקת במוזיקה הישראלית והיא החזרה לפיוטים. וכך, למשל, אמנים כמו אתי אנקרי ומיכה שטרית שילבו פיוטים באלבומים האחרונים שלהם, וכן אחת לזמן מה נערכים ערבי שירת פיוטים, כמו "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" או "ידידי, השכחת?" שהיה בפסטיבל ישראל האחרון. בנוסף אפשר להזכיר את קבוצת לימוד הפיוטים של אמנים באוניברסיטה העברית. אולם, עד כה, למרות ההתחזקות הדתית של חלק נכבד מהאמנים, אף זמר לא הוציא אלבום שכולו פיוטים. אף אחד, עד שמאיר בנאי הוציא את "שמע קולי".
מי שחושב שבעקבות העובדה שמאיר בנאי התחזק, שהוא מוציא אלבום פיוטים שהסינגל הראשון מתוכו הוא "לך א-לי תשוקתי" ושעל העטיפה הוא מצולם עם מגבעת בתור כיסוי ראש, בנאי יוציא אלבום דתי - יתבדה. "שמע קולי", למרות השם החד-משמעי, איננו אלבום דתי וגם לא אלבום פיוטים במובן הרגיל. זהו אלבום של מאיר בנאי. אלא שהפעם לא הוא חיבר את המילים, אלא רבי שלום שבזי, ר האי גאון, ראב"ע ו"מחבר לא ידוע", בין היתר. אבל עדיין, רוב הלחנים הם שלו, הסאונד באלבום הוא הסאונד המוכר שלו וההגשה הייחודית שלו נמצאת לאורך השירים.
|
|
| איילת חן / מאיר בנאי |
העובדה שזהו לא אלבום דתי או אלבום פיוטים, אלא רק אלבום של מאיר בנאי יכולה לאכזב. אחרי הכול, מסקרן לשמוע איך בנאי יזמר פיוטים ותפילות. בכלל, בשביל לשמוע את מאיר בנאי שר שירים של מאיר בנאי אפשר לשמוע דיסקים אחרים, לאו דווקא את "שמע קולי". אבל, זהו גם היתרון ב"שמע קולי". בנאי נוסך באלבום הזה נופך אישי, כך שהפיוטים שנכתבו לפני 500 שנה ויותר הופכים להיות שירים עכשוויים של מאיר בנאי, בדיוק כמו "ובניהם" או "גשם". לא קל להישמע עכשווי עם משפטים כמו "לפלח הרימון אדמה רקתך" או "בזכרי על משכבי אקומה ואבואה אל בית א-לוהי והדומיו". הדבר קשה שבעתיים כשהלחנים הם עממיים או מבוססים על כאלו. ובכל זאת, בנאי מצליח. וזה לא דבר של מה בכך. קל לשיר פיוטים כשעושים את זה עם תזמורת אנדלוסית, סלסולים ולחנים עממיים. זה יפה, אבל זה לא מעניין. בנאי עשה כאן יותר, הוא לקח את הפיוטים כמות שהם ועיבד אותם באופן כזה כך שהם יישמעו שלו.
היתרון הגדול ביותר של בנאי בתור זמר הוא ההגשה המצוינת שלו. הקול החם, הצלול והחודר שלו מצליח לגרום לכל רצועה, גם כאלו עם לחן פשטני ביותר, להיות מרגשת. קל מאוד לדמיין איך זמרים אחרים עם קול שטוח יותר שרים חלק מהפיוטים האלו וכושלים. בנאי מצליח לדלג על המכשול הזה ללא כל בעיה. גם ברגעים חלשים באלבום, כמו הפזמון החוזר ב"איילת חן", בנאי מצליח לשכנע ולהישמע מעניין. באופן כללי, לא חסרות נקודות שיא באלבום, כמו הפתיחה של "איילת חן", והשירים "לך א-לי", "עננו" ושיר הנושא "שמע קולי". בנאי נע בטווחי רגשות שונים, מאהבה ב"לפלח הרימון", לתחינה ב"עננו"; משמחה ב"מקהלות עם" לבוז ב"המשחק בקוביא".
אין ספק שההתחזקות הרוחנית היטיבה עם מאיר בנאי, אבל מעניין מה היא עשתה למוזיקה שלו, והתשובה לכך היא מעט מורכבת. בנאי נשמע באלבום מאוד נינוח, והוא כלל לא מנסה לפרוץ גבולות, אלא נשאר איפה שהיה מבחינה מוזיקלית. כמעט ואין זעקות כמו ב"גשם", או אפילו ב"לב סדוק". בנאי רגוע ומאוד מאופק. אפשר לטעון שזו החזרה בתשובה שסירסה ממנו כל תעוזה וייחוד. ואפשר פשוט לומר שהוא התבגר. ההשוואה בין הפיוטים האלו לתחינות שהוא השמיע ב"גשם" או ב"שער הרחמים" איננה במקומה. לא רק שבנאי נמצא בשלבים שונים בחייו ובדרכו האמנותית, אלא הוא גם לא מנסה להגיע לשיאים. זה לא אלבום של כאב שחודר ישר לעצמות, של צרחות שמקפיאות, אלא אלבום יותר מהורהר. זהו אלבום מוצלח מאוד שלא נופל מקודמיו אף על פי שהוא לא מתפרץ. הוא לא מציף ברגש, אלא מחלחל. זהו אלבום בוגר.