"בקיץ הזה של שנאה קרועה עיניים לרוחה ואהבה עיוורת" כותב יהודה עמיחי על הקיץ של 67', והנה המציאות מזמנת לנו קיץ נוסף מסוג זה ב-2005, וניתן להניח שהעיתוי של תיאטרון תאיר להעלות את ההצגה "יודפת" אינו מקרי.
מבין גל ההצגות האקטואליות השוטף את בימות הארץ (בין אם זה "נעמי" של בנות אמונה או "תשמ"ד" של הבימה) בחרו תיאטרון תאיר להעלות את סיפורו של אחד האנשים המרתקים, המשפיעים ומהשנויים במחלוקות עד היום- יוספוס פלביוס.
ההצגה מגוללת את סיפורו של יוספוס בתקופת המרד ביוונים ומיטיבה להציג את הדילמות וההתחבטויות שגורמות לבן למשפחת כהנים לעבור לקווי האויב הרומאי. בניגוד לציפיותיי המוקדמות, שני הצדדים- הן הקנאים והן שוחרי השלום, מוצגים באופן הגון, חף מפשטנות, ומבלי להידרדר לדידקטיות המתבקשת.
אבל כגודל ההפתעה, כך גודל האכזבה. ההצגה, שמבוססת על טקסטים קודמים, בין היתר ההצגה "יודפת 67'", מצליחה לשטוח בפני הצופים את הדיאלקטיקות בהם מתחבט ונחבט יוסף בן מתתיהו- מאהדת התרבות הרומאית והתנגדות לאלימות, להנהגת המרד בגליל, ומעבר לשורות המלך הרומאי. את התנועות הללו מכיר כל מי שאי פעם פתח את הספר "מלחמות היהודים", ותאטרון תאיר מציגים אותו באופן רגיש הראוי לציון.
אבל מה עם התזמון? ההקשר למציאות כיום נראה כה ברור שכנראה החליטו להשאיר את המסקנות בידי הצופים, ובידיהם בלבד. "אסור להשאיר את הדיון בידי הקנאים", אומר יוסף לאלעזר בן אהרון, מנהיג הקנאים. "אני מחובר רק לאדמה, ומי שירצה לנתק אותי ממנה יצטרך חרב" אומר ליוסף אחד מאיכרי יודפת.
אם תיאטרון תאיר רצו להעלות הצגה רלוונטית למציאות היום, הרי שבחרו באופציה הקלה. אין קל מלהשוות את הוויכוח הניטש בכבישי הארץ למציאות של חורבן הבית השני, אבל תאטרון תאיר החליטו להמנע מהצגת האופציה הקלה ונותרו קרחים מכאן. ההצגה טובה, המשחק מצוין, (למרות העדר נשים או טוויסטים מפתיעים) אבל מה שלא נאמר, ומצופה שייאמר, אלא נלחש בין השורות מעיב על כל מה שנאמר.
"יודפת- יוספוס פלביוס", דרמה היסטורית. בימוי: איל סלע, תאטרון תאיר.