לפני יותר מעשור, בשנת 2015, סדרת המתח "כפולים" הייתה מהמדוברות ביותר בישראל. מדינה שלמה חיכתה לגלות איך נטלי (מגי אזרזר) קשורה לחטיפתו של שר ההגנה האיראני (אז זה היה נשמע מופרך, היום רלוונטי מתמיד) ומה הסוד שמסתיר שון (אנחל בונני) שגורם אפילו לקרובים אליו לחשוד בו. זו הייתה הצלחה מסחררת, הסדרה חודשה לעונה שנייה ושלישית בישראל, ואפילו להימכר לערוצי פוקס בינלאומיים וזכתה לגרסה אמריקאית ורוסית.
אף סדרה לא שחזרה את ההצלחה
מאז היו לא מעט ניסיונות של קשת לשחזר את ההצלחה, כמו "הראש" עם יהודה לוי, הסדרה בעלת השם הקליט "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" שאפילו החזירה את אזרזר לתפקיד ראשי, וממש לאחרונה גם "רצח בים המלח" בכיכובה של ניב סולטן שנחלה כישלון משפיל. גם אם הרייטינג של חלקן סיפק את הסחורה, אף אחת מהן לא הצליחה לסחוף את הצופים כפי שעשתה הסדרה המדוברת לפני עשור.
אתמול (ב') - בלי לפתוח פה - זה קרה. קשת עלתה לאוויר עם "הבת" שעוד לפני עלייתה הספיקה להימכר לאפל TV הבינלאומית, ואם לשפוט על פי הפרק הראשון היא עשתה זאת בזכות ולא בחסד. הסדרה המבוססת על סיפורה של נעמה יששכר (כן, למרות השקופית כי "הדמויות, העלילה והאירועים המתוארים בה הם פרי דמיון וכל קשר למציאות הוא מקרי לגמרי") מגוללת את סיפורן של אורנה (לירז חממי) וגלי (טליה לין רון בתפקיד ראשי ראשון), אמא ובת, שנעצרות באמצע קונקשן ברוסיה בחשד להברחת סמים. אורנה משוחררת וגלי נשלחת למעצר ולמשפט.
לא עלילה מטורפת, ביצוע נפלא
אורנה המודאגת מחליטה לשקר לבעלה (יוסי מרשק) ומספרת שטיסתן התעכבה, במקביל לכך שהיא נפגשת עם עורך דין, נוכל רוסי וישראלית שהגיעה לפגישת עבודה (יבגניה דודינה המעולה) ומנסה לעשות הכל כדי לשחרר את הבת שלה - כולל להתגנב לכלא רוסי בשמלה קצרצרה. אורנה בטוחה שבתה התמימה חפה מפשע, אך כל מי שהיא פוגשת - וגם אנחנו הצופים - כבר מבינים מה היא הולכת לגלות.
חשוב להניח את זה כאן: בניגוד ל"כפולים" שנפתחה בחוסר ודאות מוחלט ואז רק הגבירה אותו מפרק לפרק, תוך שהיא מבלבלת לחלוטין את הצופים, "הבת" יחסית צפויה. כולנו מבינים כבר בפרק הראשון שגלי לא תמימה כמו שאמא חושבת, ויודעים שבסופו של דבר היא תצליח להשתחרר. השאלה היא רק איך, והאמת היא שהתשובה לא מספיק מעניינת.
לא חייבים סיפור מטורף
אבל מה שהופך את הסדרה הזאת להבטחה הוא לא הרעיון אלא בעיקר הביצוע. חממי ולין-רון הנפלאות בתפקידי משחק ראשיים, יבגניה דודינה שאנחנו מקווים לקבל כמה שיותר ממנה, הקצב המהיר, העריכה המסקרנת, וגם סיפורי המשנה שמסקרנים לא פחות מהעלילה הראשית (למה אורנה לא מספרת לבעלה מה קרה ומה הסיפור עם הגז?).
זאת כנראה לא הולכת להיות סדרה שתגרום לכם לקפץ בתדהמה בסיומו של כל פרק, אבל כן כזאת שתצליח לגרום לכם להמשיך לפרק הבא. דווקא במדינה שבה המציאות עצמה כל כך מופרכת ומשוגעת, לפעמים לא חייבים סיפור מטורף כדי לסחוף את הצופים. מספיקים שחקנים טובים, כתיבה קולחת, ויבגניה דודינה אחת.