זה מתחיל בטון סמכותי ובטוח. ככל שהרחש בקהל מתגבר, כך גם קולו של פרופסור משה כהן אליה. כעת מגיעה שורת המחץ, שבה הטון עולה והעצבים מטפסים, ואז הן מגיעות - תרועות הקהל המיוחלות. החיוך נפרס על פניו של הפרופסור, האנרגיות מזנקות, הווליום עולה ותגובת הנגד של ינון מגל חריפה יותר. כך, בלי לשים לב, מחיאות הכפיים הרסו את "הפטריוטים".
כבר אי אפשר להסתיר את הקרע שנוצר בתוך תוכנית הבית של ערוץ 14. האולפן שהחזיר לימין את התקווה בתקשורת הפך בתקופה האחרונה לסוער מתמיד בעקבות היוזמות של הפרופסור נגד בכירי בית המשפט, אך לא הן שמפרקות את התוכנית מבפנים. יגידו מה שיגידו נתוני הרייטינג, הקהל מצביע ברגליים: ויכוחים בין מחנה-זמרי למחנה-כהן-אליה, איומים לנטוש את התוכנית, ותחושת מיאוס בפאנל, באג'נדות המוטות ובעיקר בתחושות הזחיחות של כוכבי התוכנית.
אל תתבלבלו. כל זה לא התחיל עכשיו. אמנם כעת הגיעה התפכחות המונית, אך כבר בריב הסוער בין איתמר פליישמן לעמיחי אתאלי, ועוד הרבה קודם לכן, החלו הצופים להבחין במגמה המרגיזה של חברי הפאנל: הם תמיד בטוחים שהם הצודקים.
אפשר לראות את ההשפעה של הקהל על הפאנליסטים באופן שבו הבעת הפנים שלהם משתנה
בינואר 2023 חלה נקודת מפנה משמעותית, אם לא החשובה ביותר, בתוכנית "הפטריוטים". היא הייתה אז כמעט עשור באוויר, שלוש שנים באפיק 14, כשהוחלט להביא לאולפן קהל שילווה אותה מדי ערב. בכתבה שערכתי לרגל עשור לתוכנית הסביר לי חגי, העורך דאז: "הסתובבנו בחוץ, ראינו את אהדת הקהל ואמרנו: למה שימחאו לנו כפיים כשלא רואים את זה? בואו נראה את זה, בואו נגרום לקהל להיות חלק מהתוכנית".
מאז, כפי שצפה חגי, הקהל הפך לחלק בלתי נפרד מהתוכנית. כשאחד הכוכבים מביע דעה שלא מוצאת חן בעיני היושבים באולפן - הם יוצאים בקריאות בוז. כשהעמדה מתיישרת עם האג'נדה - מחיאות כפיים סוערות. אפשר לראות את ההשפעה של הקהל על הפאנליסטים באופן שבו הבעת הפנים שלהם משתנה לפי התנודות באולפן. אם הקהל מסכים איתם, הטענות הופכות נמרצות ונלהבות. אם הקהל מתנגד, הם יעשו הכל כדי להחזיר אותו לצד שלהם.
מחיאות הכפיים בצד שלך? ניצחת
דוגמה מובהקת לכך התרחשה רק לאחרונה, כשהפאנליסט אבי שושן תקף במונולוג מלא פאתוס ודרמה את "המחלישים" באולפנים האחרים, וכשחתם עם משפט המחץ "אנחנו צריכים להגיד תודה על שלושה דברים - על זה שיש לנו מדינת ישראל, צה"ל וביבי" הוא פזל הצידה וחייך לאחר שווידא כי קיבל את מחיאות הכפיים מהקהל. מהרגעים המביכים של התוכנית.
אבי שושן מגיב למחלישים: "די כבר עם ה'קשה לנו'. אנחנו צריכים להגיד תודה על שלושה דברים - על זה שיש לנו מדינת ישראל, צה"ל וביבי"#הפטריוטים@YinonMagal @shushan_avi pic.twitter.com/8UGPtJImZK
— C14 (@C14_news) March 21, 2026
אם תשאלו את חגי, את עורכי התוכנית כיום או את כוכבי הפאנל, כולם יגידו לכם שהקהל הוא סוד הקסם של התוכנית. העובדה שמדי ערב עשרות אנשים בוחרים להגיע לאולפן במודיעין ולתמוך אקטיבית בתוכנית האהובה עליהם מעידה רבות על אופייה. אך אם תשאלו אותי, הקהל הוא נקודת התורפה הגדולה ביותר שלהם - בעיקר בתקופה האחרונה.
בתוכניות המשודרות בערוצים האחרים הפאנליסטים חייבים להאמין בעמדתם כדי להילחם עליה. עמית סגל לא יוכל להיאבק באמנון אברמוביץ' ובטענותיו אם לא יהיה בטוח, פשוט בטוח, שיש לו נימוק נגדי לכל טענה שתעלה באולפן. בתוכנית "הפטריוטים" לעומת זאת אין צורך בטענות ונימוקים, מספיק שתצליח לסחוף את הקהל אחריך. אתה יכול לעשות זאת באמצעות צעקות, הטחות בצד השני או אפילו פאנץ' מוצלח. מחיאות הכפיים בצד שלך? ניצחת.
זאת הזחיחות עליה מתלוננים הצופים
זה גורם לכך שהדיונים באולפן, שעוד קודם לכן לא היו ענייניים במיוחד, הפכו לקרב התנצחות. זירת היאבקות על אהדת הקהל. במקום להתווכח לגופו של עניין, כל אחד מתאמץ למשוך את הקהל לצד שלו. זה גורם לכך שהביטחון העצמי של הפאנליסטים מזנק לשמיים עם כל תרועה מהקהל, וכבר אין בהם יכולת לראות את הצד השני או להכיל מורכבות. זאת הזחיחות עליה מתלוננים הצופים, אותה אחת שמאפשרת להם לאיים שיעזבו את האולפן או שלא יסכימו לשבת עם פאנליסט מסוים שלא מסכים עם עמדתם.
בתוכנית קומדיה או סאטירה יש כלל אחד: אם לא הרווחת את מחיאות הכפיים של הקהל - נכשלת. אם לא הצלחת להעביר את הפאנץ' למי שיושב מולך כנראה שלא תצליח להעביר אותו גם לצופים בבית. אלא שהפטריוטים אינה תוכנית קומדיה, למרות שיש מי שיגדירו אותה כך, ובמקרה שלה הקהל אינו מדד להצלחה אלא נגע רע שהורס אותה לאט וביסודיות מבפנים.