מה ששמעתם
כולנו על זה שאירוע שהיה אמור לטלטל את התקשורת הישראלית ואולי את מדינת ישראל כולה פשוט חמק מתחת לרדאר? במוצאי השבת האחרונה עיתונאית העבר הדס שטייף, כתבת הפלילים המיתולוגית של גלי צה"ל, התראיינה לתוכנית של רוני קובן בכאן 11 וסיפרה על מקרה חריג: לאחר שכתבה דברים רעים על עבריין פורץ שכינויו "החתול המטפס" הוא הגיע לפתח ביתה ואיים עליה. מיד לאחר הביקור, כך היא מתארת במילותיה, היא הרימה טלפון למכר. למחרת אותו חתול מטפס אושפז בבית החולים עם ידיים ורגליים שבורות.
"אני לא עשיתי כלום", אמרה שטייף. אפילו לא בהיתממות, אלא כקביעת עובדה. "הדס, את כרגע אמרת שביקשת מפושע בכיר שיטפל בפושע אחר שמאיים עלייך", ניסה קובן ללחוץ, אך היא לא התרגשה. "לא ביקשתי, הודעתי לו", השיבה. כששאל מה הרגישה כששמעה על האשפוז היא השיבה שהיא לא זוכרת. כך, בפשטות, כאילו היה זה אירוע סטדנרטי בעבודה שנדחק הצידה וכמעט פרח מזיכרונה. לא רק ששטייף חלקה עם הצופים אירוע חמור ופלילי לכאורה, אלא שהיא בכלל לא התרגשה. מי שיצפה בקטע יראה אישה נינוחה, בטוחה בעצמה, אפילו קצת גאה. הריאיון הזה היה אמור לטלטל את המערכת כולה.
תענו אמן
בשבוע שעבר החמאתי כאן לערוץ 14 על כך שהוא מצליח לראות את הצופים שלו. השבוע הבנתי שהוא אולי רואה אותם, אבל בטוח שהם מטומטמים. השבוע חוק קדושת הכותל של אבי מעוז אושר בקריאה טרומית וכך זה נראה בערוץ 14: הסטריפ היה "ניצחון למורשת ישראל", המגיש בועז גולן הניח על ראשו כיפה וקרא פרק תהילים, ואלו שלא תמכו בחוק קיבלו את הכינוי "מפקירי הכותל המערבי". זה נראה למישהו הגיוני?
עכשיו יקפצו שונאי יונית לוי ויגידו לי שערוץ 12 עושה את אותו הדבר. לא, מתוקים שלי, זה פשוט לא נכון. זה אולי מה שינון מגל מספר לכם כדי להצדיק את הקיצוניות של הערוץ שלו, אבל בערוץ 12 לא קרעו חולצה כשחוק עילת הסבירות עבר בקריאה שנייה ושלישית. הם בהחלט מיסגרו את זה כסוף לדמוקרטיה, עודדו את ההפגנות ושמרו על ארשת פנים כעוסה, אך זה לא היה דומה לקרקס של ערוץ 14.
הערוץ הזה קם כתנועת נגד לשמאל ולפרוגרסיביות. אני מבינה את זה ומבינה את החשיבות של זה. אבל אחרי חמש שנים באוויר הגיע הזמן לשחרר את הקיצונית ואת הדחף לצעוק ולאפשר לצופים שלכם צפייה טיפ-טיפה ביקורתית. אל תספרו להם מה הם צריכים לחשוב ומה הם צריכים להרגיש ואל תאלצו אותם לענות "אמן" בסיומו של פרק תהילים. הצופים שלכם, בניגוד למה שיטענו בערוצים האחרים, לא מטומטמים. הם רואים בכם במה לקול שלא נשמע שנים, אבל הקול הזה יכול להחליט בעצמו אם הוא תומך או מתנגד לחוק של אבי מעוז.
יצא לה הערבייה?
ניסיתי להימנע מלעסוק בסערת לוסי אהריש, בעיקר מאחר שכל דעה נכונה או מטומטמת נאמרה עליה (על הסערה, אבל גם על לוסי), אך נראה שהיא מסרבת לדעוך. פה מפגינים לה מחוץ לבית, כאן היא נואמת ופורצת בדמעות, שם היא מקבלת חיבוק מרגש על המסך ואתמול היא מככבת ב"ארץ נהדרת". נראה שלא משנה מה יקרה ומה ייאמר, כמה אנשי תקשורת יצאו להגנתה וכמה פעמים בעלה צחי הלוי יגיע לתמוך בה באולפן, את הגלגל לא ניתן להשיב.
"יצא לה הערבייה". זאת כנראה הייתה התגובה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים בנוגע לסרטון האינשאללה המפורסם של לוסי. מבלי להיכנס ליצא לה או לא יצא לה, ועם גינוי ברור לכל אלימות מכל סוג שהיא (מתי נפסיק להשתמש במילה המעצבנת הזאת?), צריך להודות בדבר אחד: הקריירה של לוסי כבר לא תהיה אותו הדבר. להגיד שהיא נהרסה זו מילה גדולה, ודאי בהתחשב בהיקף התמיכה העצום שהיא מקבלת מהקולגות שלה, אבל ייקח לה הרבה מאוד זמן אם בכלל לשקם את מערכת היחסים שלה עם הצופים.
זה אולי מה שלוסי לא מבינה. באחד מעשרות הריאיונות שהיא נתנה היא אמרה לפנאי פלוס "אף אחד לא משלם לי משכורת, אני עובדת בערוץ פרטי". זה נכון, ולוסי כנראה תמשיך לעבוד שם עד שהערוץ ייסגר מעצמו, אבל מה היא מרוויחה אם היא מפסידה כל כך הרבה צופים? אני לא חושבת שהיא צריכה להתנצל על הנאום שנשאה, שהרגיש לה נכון ואמיתי באותו הרגע, אבל אולי לנסות להוריד פרופיל רגע אחר כך היה נכון הרבה יותר. אולי במקום להמשיך לצעוק למצלמה, לתקוף את כל מצביעי הימין, לתקוע אצבע בעין לצופים ולנפנף בזוגיות המדהימה עם צחי, אולי דווקא לשתוק היה הדבר הנכון.
מתוך "ארץ נהדרת", צילום: צילום מסך קשת 12
מחוץ לטוויטר
השבוע ראיינתי בפודקאסט שלי, "באולפן עם תהילה", את מגיש המהדורה המרכזית של כאן 11 טל ברמן. איש מתוק ומעניין ואני ממליצה לכם (אובייקטיבית) להאזין לפרק, אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחת שהפתיעה אותי. רגע לפני סיום השיחה שאלתי את ברמן מה הוא חושב על נתניהו, והוא נעצר ושתק. אחרי כמה שניות של מחשבה הוא הציג דעה מפורטת, עניינית ובעיקר מורכבת על ראש הממשלה. הוא הצליח לשלב מחמאות תוך ביקורת בלי לתפוס אף צד - לא את המתחנף ולא את השונא.
כמה נדיר לשמוע במדינת ישראל איש תקשורת שמדבר כמו ברמן. שמסוגל לראות גם את הדברים הטובים וגם את הרעים, ולהבין שהמציאות אינה שחור או לבן. בטוויטר הכל מתחלק לביבי או לא ביבי. ערוץ 14 או ערוץ 12. ימין או שמאל. נכון או טעות. המציאות הרבה יותר מורכבת. כמה קשה, וחשוב, למצוא איש תקשורת שמסוגל להתבונן על הממשלה בעין ביקורתית ולא בבטן מלאה. ואיזה מזל שיש לנו אותו, לימים בהם כל מה שאנחנו רוצים זה חדשות נקיות.