סכין בבטן
כתבתי בטור זה לא מעט על השאלה הגדולה ביותר המרחפת מעל ערוצי הטלוויזיה מאז שבעה באוקטובר: איך לעשות את זה נכון? עד כמה לייצר אסקפיזם חף מזוועות, ועד כמה להכניס את המלחמה ונזקיה פנימה מתוך כבוד? השבוע היה רגע טלוויזיוני מדהים שעונה על השאלה בצורה מושלמת - ואפילו כמעט בלי כוונה. האודישן האחרון באחד הפרקים של "משחקי השף" היה של אוריה שדה, טבחית ומוזיקאית מתוקה ומוכשרת. למתמודדת התלווה בן זוגה האוהב, אלון פרקס, שסיפר למנחה מירי בוהדנה על סבבי המילואים שקוטעים את מערכת היחסים ביניהם בכל פעם.
בין ערבוב לערבוב סיפרה אוריה על האהבה ביניהם והמורכבות עם המילואים, ומדי פעם שבה המצלמה אל בן הזוג שדיבר על כך בעצמו. אוריה נכנסה לחדר השופטים שהתרשמו ממנה, קיבלה שני סכינים על מנה של "ארוחת בוקר תימנית," ויצאה לחבק את בן הזוג - רגע אחרי שנשאל על ידי בוהדנה "מה עם חתונה?" והבטיח "בעזרת השם". רק אחרי כל המתיקות הזאת, וחיבוק נרגש, בישרה שקופית מצמררת על המסך: שבועיים לאחר צילומי התכנית, אלון נהרג בעזה.
בפעם הבאה שהערוצים שואלים את עצמם "איך לעשות את זה נכון?" - בדיוק ככה. בלי להתאמץ. אירועי ונזקי שבעה באוקטובר הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, וכך הם צריכים להיות מוצגים על המסך. לא בכוח, בלי כינורות ברקע, פשוט כך. רגע טלוויזיוני מצמרר שנותן בעיטה בבטן, אבל כזה שלא היה אפשר להימנע ממנו.
רגע טלוויזיוני מצמרר, מתוך "משחקי השף" צילום: צילום מסך רשת 13
לא גוב(ה) מחיר
בסוף השבוע ישודר בערוץ 12 ריאיון של יונית לוי עם חברי ההרכב של "הכבש השישה עשר". לא אצפה בו מאחר והוא משודר בשבת, אך לא זה הפרט שמפריע לי בכתבה הזאת - אלא הופעתו האגבית של גידי גוב על המסך בפריים טיים. למי שלא זוכר: בספטמבר האחרון הזמר המצליח הזה פגע בתשעה כלי רכב ופצע חמישה בני אדם. מאוחר יותר התגלה כי היה תחת שכרות, והוגש נגדו כתב אישום בעבירות של נהיגה בשכרות, בקלות ראש וללא ביטוח או רישיון רכב בתוקף.
הטלוויזיה אינה בית המשפט, ולא תפקידה לקבוע מי אשם ומי חף מפשע - אך היא בכל מקרה עושה זאת. בהחלטה למי לתת במה ואיזו סוג של במה לתת לו, הופכים ערוצי הטלוויזיה לרשות שופטת קטנה משלהם. גם אם בריאיון עצמו תהיה התייחסות לפרשה של גוב (וקשה לי להאמין שתהיה), מדהים לראות כיצד מהפרומו היא נעלמה לגמרי. ארבעה כוכבי ענק יושבים מול לוי לשיחה על האיחוד וההצלחה המסחררת במכירת הכרטיסים, כאילו לא קרה דבר מעולם.
אנסה להימנע - וקשה לי, אני מודה - מוואטאבאוטיזם, ולברוח מהטענה הנדושה כי העובדה שגוב זוכה ליחס כזה בערוץ 12 קשורה להיותו אשכנזי ופריבילג שלוי גדלה עליו. הטענה היחידה שיש לי כרגע היא שגם אם לא בוחרים להחרים את גוב על מעשיו, אפשר לפחות לא להאדיר אותו בצורה כזאת. החיבוק שהוא מקבל על המסך עוד בטרם מיצה את הדין וקיבל את עונשו צורם, גם על רקע מוזיקה נפלאה כזאת.
השבוע, באולפן שישי, אשמח אם תצפו- pic.twitter.com/GtTmuDnzKF
— Yonit Levi (@LeviYonit) December 3, 2025
היותם שלהם
כשיותם זמרי משתף קטעים משידורי ערוץ 12 ומלגלג עליהם זה אירוע רגיל לגמרי. כשינון מגל עושה זאת זה אפילו מתבקש. הרי הערוץ הזה קם על בסיס שנאתו והתנגדותו לערוץ המתחרה, ואם לא יתחזק אותה על המסך וברשתות החברתיות הוא יאבד את צופיו. אבל כשעורך המהדורה הראשית של ערוץ 12 עושה את ההפך, ומשתף בעמוד האישי שלו קטעים מתוך "הפטריוטים" - זה מביך.
מי שנכנס לעמוד של יניב חלף ברשת ה-X בשבועיים האחרונים ועבר עליו ברפרוף מבלי לקרוא את הטקסטים, יכול היה לחשוב בטעות שמדובר בעמוד הרשמי של ערוץ 14. כמעט מדי יום פרסם העורך הבכיר של ערוץ 12 סרטון מתוך תכנית הבית של המתחרים: פעם ידידיה מאיר נגד חוק הגיוס, פעם ינון מגל ופעם יקי אדמקר. העורך לא שכח את הפרופסור משה כהן אליה ואפילו את נועם פתחי - כל אחד מהטאלנטים קיבל פוסט נפרד. את כל הרצף הזה קטעה מודעה שמכריזה על ניצחון של מהדורת 12 ברייטינג מול שאר המהדורות.
אז מה אפשר ללמוד מהרשתות החברתיות של עורך חדשות 12? קודם כל, שהפחד שלהם מערוץ 14 הוא מוחשי. זו לא המצאה של ינון מגל, אלא המציאות. הם יכולים לזלזל בניצחונות רייטינג של המתחרים שלהם מול "הפסקות פרסומות", אבל האמת הפשוטה היא שגם הם מבחינים בפערים שבנו במשך שנים מצטמצמים. הדבר השני הוא שהקרקע הוכשרה והמלחמה מזמן יצאה מהמסך. הזירה הדיגיטלית היא חלק בלתי נפרד מהמשחק וכל האמצעים כשרים בה. ומי שחשב ש"ערוץ 12 לא ירד לרמה הזאת" - הרשו לי לבשר לכם: הוא כבר מזמן שם. הולך להיות פה בלאגן.
גם הבוקר נזכיר: ״הפטריוט״ ידידיה רהב מאיר מדגים מה היא פטריוטיות מזויפת. הבדיחה על כולנו #פטריוטיותמזויפת pic.twitter.com/wzl529wCGZ
— Yanivhelf (@Yanivhelf) November 30, 2025