"רק לא זה" עונה 2: אותו גיור, אותם ריבים, אפס פואנטה

העונה השנייה של "רק לא זה" בורחת מקו העלילה המקורי, ממשיכה להישען עליו, אך לא מספקת קו עלילה חדש. במקום זה היא מתבלת בסיפורי משנה לא מספיק מעניינים ונאחזת בדמויות המצוינות מהעונה הראשונה | ביקורת

תהילה שינובר תהילה שינובר, חדשות כיפה 03/11/25 14:05 יב בחשון התשפו | עודכן בתאריך 13/11/25 13:39

"רק לא זה" עונה 2: אותו גיור, אותם ריבים, אפס פואנטה
"רק לא זה", נטפליקס, צילום: נטפליקס

כל זוג בקומדיה רומנטית צריך מכשול משמעותי שיוביל את העלילה. פער גילאים מוגזם, יחסי מרות, משפחות מתנגדות, היסטוריה רומנטית עם החברה הכי טובה שלה. במקרה של "רק לא זה" של נטפליקס המכשול הוא גם הגימיק שלה - אהבה אסורה בין רב יהודי לגויה. נשמע עסיסי. אלא שכבר בעונה הראשונה מתברר שהרב לא באמת רב (אפילו הרפורמים זעמו), האהבה לא באמת כזו אסורה, והמכשול הגדול היחיד שלהם הוא שנואה (אדם ברודי) לא יתקבל לעבודה בבית הכנסת "חי" בגלל הזוגיות עם ג'ואן (קריסטן בל).

זאת לא עונה גרועה

בעונה הראשונה זה עוד עובד. הדמות הנפלאה של מורגן (ג'סטין לופה), אחותה של ג'ואן, גונבת את ההצגה בזכות הדינמיקה הנפלאה שלה עם סשה (טימותי סימונס), אחיו של נואה. אלא שמה שנראה כמו תחילתו של רומן אסור (סשה נשוי לאסתר, החברה הכי טובה של האקסית של נואה) מתברר בעונה השנייה כחברות מוזרה ומוגזמת. גם ההתעסקות סביב הדת והיחס של ג'ואן כלפיה, שהייתה מסקרנת בעונה הראשונה, הופכת למתישה בעונה השנייה. התחושה היא שהכותבים היו חייבים לסמן וי על קו העלילה שבחרו בהתחלה, למרות שדי נמאס להם ממנו.

זאת לא עונה גרועה. השחקנים עדיין מעולים, וסיפור האהבה של נואה וג'ואן עדיין די מתוק. מורגן קורעת מצחוק גם כשהיא בזוגיות בלתי נסבלת עם הפסיכולוג שלה, וגם ההתגלות הרוחנית של לין (סטפני פארסי), אמן של ג'ואן ומורגן, מצליחה לשעשע. אך התחושה הכללית היא של פיזור רציני: נדמה שכל נושא הגיור הוא רק סיפור רקע לא מעניין וכדי להחזיק סדרה של עשרה פרקים הכותבים בנו הרבה סיפורי משנה קצרים שהפכו בטעות לעיקר.

מתוך "רק לא זה"

מתוך "רק לא זה" צילום: נטפליקס

אחרי הסיום של העונה הראשונה, היה אפשר רק להתדרדר

ההצלחה של העונה הראשונה הייתה הרבה בזכות העובדה שזכתה לקליימקס - בסיום דרמטי ומרגש נואה מחליט לוותר על החלום שלו לטובת האהבה עם ג'ואן. אחרי סיום כזה אפשר רק להתדרדר, וזאת הייתה הנקודה בה היה צריך לחשב מסלול מחדש ולמצוא קו עלילה אחר. היה אפשר להקפיץ את נואה וג'ואן שלוש שנים קדימה ולראות איך הם מתמודדים עם ילדים, היה אפשר להתמקד הפעם במורגן ולהעניק לה סיפור אהבה מעניין (ולא קרינג'י לחלוטין), והיה אפשר למצוא עבור הגיבורים מכשול חדש אחר.

אלא שהעונה השנייה פשוט משחזרת את הראשונה. אותה בעיה, אותן שיחות, אותם ריבים בדיוק. שוב העבודה של נואה עומדת בסיכון בגלל הגיור של ג'ואן, ושוב - בסיום דרמטי לכאורה - הוא מחליט שלא לוותר על אהובתו. הפעם זה מלווה בהתעוררות רוחנית קלה מצידה של ג'ואן, אבל עבור מי שהצליח לשרוד עשרה פרקים מתישים זה כבר לא משנה: הפואנטה ברחה מזמן.