קצת סדר
בשבוע האחרון בוצעו שני מקרי "ענישה" בעולם הטלוויזיה. הראשון שייך לאירועי השבוע שעבר - לאחר שערד ניר כינה את התכנית ההומינטרית של ישראל ברפיח "מחנה ריכוז" הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה פתחה נגד ערוץ 12 בהליך הפרה שמשמעותו קנס כספי משמעותי. למרות שהתנצל ברשת, הרשות לא חזרה בה מההליך. המקרה השני הוא החלטה של תאגיד השידור הציבורי לאסור על חבר הכנסת לשעבר אורן חזן להגיע לאולפנים לאחר שדרש בשידור "לבעוט בראש של רונן בר מאחורי סורג ובריח".
שני המקרים שונים זה מזה - באחד מדובר בטאלנט קבוע של הערוץ ובשני באורח, באחד הענישה היא מבחוץ ובשני מבפנים - אך יש ביניהם בכל זאת משהו משותף. יכול להיות שסוף סוף מתחילים לסתום לדמויות על המסך שלנו את הפה? נכון, ברקו קיבל קידום על המסך אחרי שהציע בערוץ 13 לאזוק את נתניהו (הוא ננזף על ידי הרשות השנייה) ובערוץ 14 רנטגן של גופת היועמ"שית עובר כמעט בשתיקה (הציפיות עד כדי כך נמוכות), אבל נדמה שדרישת הציבור להפסיק לזבל להם את המסך מתחילה להתקבל.
חופש הביטוי הוא ערך נפלא וחשוב ובזכותו (או בגללו) יש לנו חמישה ערוצי טלוויזיה עם מגוון דעות סבירות עד מגוחכות בכל הקשת הפוליטית. ובכל זאת, לפעמים נדמה כי באולפני החדשות לוקחים את העיקרון הדמוקרטי כמה צעדים קדימה ושוכחים אחרים בדרך: מה לגבי רגישות? טאקט? היגיון בריא? התחשבות? זה לא שאסור לערד ניר ואורן חזן להביע את עמדתם, קיצונית ככל שתהיה. אבל כשהם מגזימים עם ביטויים מפוצצים שנועדו לעורר פרובוקציות - נחמד שיש מישהו שסותם להם את הפה.
אורן חזן צילום: הדס פרוש/פלאש 90
מה שקורה פה
הנה שאלה שהייתה צריכה להישאל בערוץ 13 כבר לפני שנתיים: "מה קורה פה?". למה אנחנו נגררים לתחתית, מאבדים טאלנטים ורייטינג ומתקרבים לסגירה לצמיתות? אבל בערוץ החליטו לשאול את השאלה דווקא בסוף יוני האחרון, בדמות תכנית הקומדיה-אירוח-קרינג' בהנחיית שלום אסייג. האמת, אני לא מעוניינת להביע את דעתי על התכנית הזאת. לא מתוך נימוס או איפוק, אלא בעיקר בשל העובדה שלא הצלחתי לשרוד פרק אחד שלם שלה. ולפי איך שהיא נראית, אני גם לא ממש אמורה.
האמת, אני כועסת. אני רותחת מזעם. כי עד שהצליחו להרים את הראש ברשת 13 בזכות עונה מטורפת של "האח הגדול", הם דוחפים לפריים טיים תכנית עצלנית כזאת. ברצינות, נראה לכם שאתם מסוגלים לעקוף את "הזמר במסכה" עם מתן פרץ ופליט מהיפה והחנון? אתם באמת חושבים שתצליחו לשחזר את ההצלחה של "צחוק מהעבודה" או לחקות את "מועדון לילה" עם טאנלטים לא מוכרים ומודחי העונה של האח בתור אורחים?
וזה לא שהיא לגמרי לא מצחיקה. בקטעים שבהם כן צפיתי היו כמה רגעים משעשעים שהעלו לי חיוך. אבל תכנית בינונית מינוס עם טאלנטים בינוניים היא פריבילגיה שרק תאגיד השידור הציבורי שלא תלוי ברייטינג (אלא אם תשאלו את קרעי) יכול להרשות לעצמו, ובשביל זה יש לנו את "מה שתגידו". ואם כבר התעצלתם והלכתם על פורמט קומי בעלויות זולות - בכל זאת, המצב מאלץ - לפחות אל תשקרו לנו שלינור אברג'יל יודעת להצחיק.
מה קורה פה? צילום: ערוץ 13
וואלה?
אם תשאלו את ראש הממשלה נתניהו, אתר "וואלה" הוא "אתר של כלבים וחתולים". אם תעברו על דף הבית או אפילו רק על הטורים של עמית סלונים תמצאו לפחות פעם בשבוע טור דעה שלילי על עמית סגל, ואפילו במדור האופנה הביקורות על שרה בדרך כלל שליליות. אין כמעט ניסיון להסתיר: הקו נוטה שמאלה. ובכל זאת, ובאופן מפתיע, בשנים האחרונות נמתח קו לא ברור בין האתר שהצמיח את אמיר תיבון לבין הערוץ הימני ביותר בישראל.
זה התחיל עם ינון מגל כמובן, עורך האתר לשעבר שהפך לפנים ולמכונת הרייטינג של ערוץ 14, אך זה לא נגמר שם: ישנו גם יקי אדמקר, שאמנם פוטר לאחרונה מהאתר, אך כיכב בתכנית "הפטריוטים" במקביל לעבודתו הפוליטית שם. כעת גם יהודה שלזינגר שמגיש את "סטורי לילה" בערוץ מדי ערב עושה את דרכו ל"וואלה" אחרי 18 שנים ב"ישראל היום".
מצד אחד, באתר "וואלה" מעלים טורים ביקורתיים על ערוץ 14 באותה תדירות שבה מתפרסמת תחזית מזג האוויר. הם מבקרים את הכתבים, את תרבות הדיון באולפנים, את הפרסומים השקריים ואת ינון מגל מכף רגלו ועד ראשו. ומהצד השני, קשה להתעלם ממערכת היחסים הלא-רשמית הזאת שבה טאלנטים עושים את דרכם על הציר שבין האתר לערוץ. האם הרגש הקרוב ביותר לשנאה הוא אהבה? תשאלו את עורך האתר אור צלקובניק. אותו אחד שהיה מנכ"ל ערוץ 13 אבל מעדיף ללהק את שלזינגר על פני רביב דרוקר.
יהודה שלזינגר בראיון ל"חדשות כיפה", צילום: חדשות כיפה