פינק ליידי: ראיתי את הסרט של כוכבת חתונמי ולא הצלחתי להפסיק לבכות

חשבתי שפינק ליידי יהיה סרט גרוע. עוד יצירה אחת לאוסף על חרדים וחיי משפחה עם התלהבות מוגזמת מסביב רק בגלל כוכבת חתונמי. אפילו לא תכננתי ללכת לצפות בקולנוע, אבל הפומו חגג, ובתחילת השבוע נכנסתי לאולם 15 בסינמה סיטי ונשנשתי פופקורן. מה אני אגיד לכם, מתישהו הייתי צריכה להפסיק לאכול כי בכיתי יותר מדי.

מינדי ואסף, חתונמי, צילום: פרטי

בתי לא נשברת, היא רק רוצה להחזיר אליה את בעלה

הסרט, אותו יצרה מינדי ארליך יחד עם ניר ברגמן, הוא דרמה שוברת לב על זוג צעיר חרדי ומאושר, לייזר (אורי בלופרב) ובתי (נור פיבק). מעטפה בתיבת דואר עם תמונות מפלילות הורסת את האידיאליה, ובתי מגלה שלאיש שהיא נשואה לו יש רצונות אחרים ונטיות שונות. תמיד היו לו. זה לא מטלטל אותה במיוחד. כלומר, אין ספק שזה הלם, אבל שום דבר לא יפרק את חלקת האלוהים הקטנה שהם בנו לעצמם בשכונה מוזנחת. כי הם מאושרים, באמת באמת. במטבח המרופט ובאצבעות קצוצות הציפורניים והפנים נטולות האיפור ושלושה ילדים ותינוק שצריך להקפיד שלא ירדם מוקדם מדי, יש שלוה באטמוספרה הקטנה שלהם. ובתי לא מתכוונת לוותר עליה. היא מבטיחה לבעלה שהיא איתו עכשיו. הם יפתרו את זה. הוא הולך לטיפולים אצל הרב, והיא עושה 40 יום בכותל.

אוי התמימות. עם הכנופיה שסוחטת אותם הם מצליחים להתמודד. אבל מה עושים כשמגלים שהנטייה המינית של לייזר לא נעלמת לשום מקום? היוצרים נתנו במה קטנטנה כמעט לכל אחת מהדמויות בסיפור. לאישה, לאמא, לחמות, לילדים, לחברותא. אבל ברור שהסיפור הוא של בתי, אפילו יותר מלייזר עצמו. היא זו שמתמודדת עם הגילוי, היא זו שפתאום מבינה מה היא מפסידה, שמגיע לה "שיסתכלו עלי ככה", והיא זו שנאבקת להחזיר אליה את בעלה. להחזיר זו לא בדיוק המילה, כי הוא מעולם לא היה שלה במובן הזה. אולי לברוא אותו מחדש בשבילה.

ובתי, היא לא נשברת. לפחות לא בהתחלה. יש בה איזו עוצמה פנימית ואמונה חזקה בשמיים, "אם השם עשה אותך ככה הוא גם ירפא אותך מזה". היא עד כדי כך גיבורה שאמא שלה (שרה פון שוורצה את מושלמת) מתפלאת עליה בדמעות: אחיות שלך מתייצבות פה על כל שטות, ואיך את סחבת את זה לגמרי לבד? ולמרות הבדידות, בתי היא זאת שבסוף מגלה את האומץ הדרוש כדי לקבל את החיים שמגיעים לה, למרות המחירים הקשים מנשוא. אגב, נור פיבק מעולה. כל הקאסט.

במקרה הם חרדים, זה היה יכול להיות הסיפור של כולנו

באופן מפתיע למדי, השיח על מיניות זורם ופתוח, ואולי זו בדיוק הגדולה של הסרט. אחיות שמסתדדות בסופר על מידת התאורה המומלצת לחדר השינה, חופת נידה, בעל שמחכה לאשתו מחוץ למקווה ואפילו גברת מפוקפקת שממליצה לבתי לקנות בייבידול היישר מול חמותה. כל אלו הם חלק מהאותנטיות הזורמת של הסרט, הוכחה לאמיתות שבו. הנה, זה לא עוד סיפור על חרדים שמפחדים לדבר על חיי אישות. זה סרט על אנשים שמגלים שהמשפחה המושלמת והזוגיות האוהבת שלהם עומדים להתפרק ולהילקח מהם באכזריות. במקרה הם חרדים, במקרה הוא הומו. זה היה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו. אני לא חרדית, לא נשואה, ולא גיי. ובכל זאת, כשלייזר מתייפח מול ארון הקודש ומתחנן למה עשית אותי ככה למה, אני מבינה בדיוק למה הוא מתכוון. אז אל תצפו בסרט אם עובר עליכם יום רע, הוא לא שמח או מלהיב או מרגיע כאבי לב. כשמיררתי בבכי בשירותים עם הדלתות הוורודות שבקולנוע, נאלצתי שוב להודות שקשה מאוד להבין את עולמו של הקדוש ברוך הוא.

בדרך חזור מהסינמה סיטי עברתי דרך גן סאקר. על ספסל פינתי בעיקול חשוך ראיתי שני בחורים חרדים יושבים מחובקים. מהתנוחה היה ברור שהם לא אחים או ידידים. עברתי מאחוריהם בדממה, נזהרת לא להבהיל, והתפללתי שלא יכאב להם יותר מדי.