כשראיתי את פדוי השבי אלי שרעבי מחובק עם בני משפחתו כבר תהיתי מתי זה יקרה. בעודי מחפשת את הקללות העסיסיות ביותר שאני מכירה למראה הרזון הקיצוני וההרעבה, חיכיתי לשמוע את הסיפור שלו. והנה הוא מתראיין, פחות מחודש אחרי השחרור, עם צבע על הלחיים ותנועות גוף בטוחות יותר. מסמך היסטורי והישג עיתונאי מרשים ביותר לתוכנית התחקירים המוערכת של קשת 12 ולמראיינת העל אילנה דיין. גם השיח עצמו מעורר התפעלות, למעט השתיקה המכאיבה של מגישת התוכנית, שהכריחה אותנו לזכור את הפוליטיקה.
"לא אשכח את המבט בעיניים של הבנות, אני מקווה שהן לא סבלו": אלי שרעבי בריאיון ראשוןhttps://t.co/nGJi6hEV2h | הריאיון המלא של @Uvda_tweet pic.twitter.com/8MsjvqWt5x
— החדשות - N12 (@N12News) February 27, 2025
הראיון מתחיל בעדינות אופיינית לדיין. היא מוודאת שהשיחה לא תגלוש למקומות קשים מדי, והוא אומר לה "תרגישי חופשי. לא הולכים לידי על ביצים". שרעבי מתראיין זמן קצר כל כך אחרי השחרור עבור שאר החטופים שנותרו שם, וביניהם אלון אהל. השניים שהו במנהרה יחד עם אור לוי ואליה כהן והפכו לקרובים במיוחד, "הוא נכנס לי ללב, תמכנו אחד בשני. איך אפשר להשאיר אותו מאחור". אי אפשר.
אם היה דירוג טרגדיות לניצולי הטבח בעוטף, ככל הנראה שהיינו ממקמים את אלי שרעבי במקום די גבוה למעלה. המחבלים פרצו לבית המשפחה בקיבוץ בארי מוקדם בבוקר. הוא מספר איך הם אספו את הטלפונים, איך אשתו ניסתה להתחנן באמצעות הדרכון הבריטי, ואיך הוא הבין מה עומד לקרות. "אני יודע שאני עומד להיחטף, זה היה לי ברור. אני צועק לבנות 'אני אחזור' ומשם אני במוד של הישרדות".
ועוד איך הוא שרד. האיש שחזר מהשבי במשקל גוף של 44 ק"ג בלבד מתאר את הרעב הנורא. יצאתי מדעתי כשהוא דיבר על הרעב. חשבתי על ארבעת המקררים בבית של ההורים שלי, על המקרר בבית שלי. איך יש ימים שבהם כל מה שצריך לעשות כדי לשמח אותי זה סיר על האש ובצק בתנור. בסבלנות הוא מסביר איך מרגישים כשאוכלים רק קערת פסטה ביום במשך חודשים. על התמרים היבשים ורבע הפיתה והמכות וההשפלות והשברים בצלעות והחלומות בלילה על החמין של אמא. אוי אלי, איך נתנו לשואה הזאת לקרות לך?
במרפסת שמשית הוא עומד ואומר לאילנה דיין: "חזרתי למדינה בטראומה", והיא עונה לו: "חזרת למדינה אחרת, נתחיל בזה". "יותר טובה"?, כך מקשה האיש שאיבד את אשתו, בנותיו ואחיו ומסרב לוותר על התקווה, והמראיינת שותקת. באמת אילנה? באמת המדינה לא יותר טובה עכשיו אחרי שנה ורבע של מלחמה עקובה מדם? השתיקה המתוזמנת ורבת המשמעות אומרת הכל, במיוחד כי אחר כך הצופים מקבלים הסבר מפורט בקריינות. "אלי שרעבי בנה את עצמו במו ידיו פעם אחת, והוא יעשה את זה שוב אחרי שעולמו קרס עליו. אבל את המדינה שלו הוא עדיין מחפש, זאת שנעלמה לו באותה שבת, זאת שבמובן מסוים עדיין נפקדת".
השתיקה של אילנה דיין
הרגע צפינו בתיעוד מפורט של סבל אנושי ממושך, ליבנו שותת, אנחנו אוהבים את האיש שעל המסך כאילו הוא בן משפחה, אבל לשיטת המגישה, המדינה לא בהכרח יותר טובה. נו בסדר, היא כנראה מתכוונת לממשלה. אבל ההתייחסות הפוליטית המעיקה הזאת היא המשך ישיר לפוליטיזציית החטופים, לחלוקה הכאילו ברור של טוב ורע מול תומכי עסקה ומתנגדיה. מעניין שלאורך הראיון לא עלה עניין שחרור המחבלים, ואולי אפילו טוב שכך. כשקוברים מתים לא צריך לחשב כמה עלו התכריכים. אלי שואל איך יכול להיות שנושא החטופים הפך לעניין של ימין ושמאל. אולי כי כל נושא שבעולם הפך לעניין של ימין ושמאל, ועיתונאים כמו אילנה דיין מזכירים לנו זאת שוב ושוב ושוב, לא נותנים אפשרות להחלמה ותיקון. לא מאמינים בנו ובמדינה היפה שלנו.
"בניגוד למה שחושבים, אני לא כועס", אומר לנו אלי בסוף הראיון. "איך לא כועס"? דיין מקשה ואלי מבטיח שהוא בר מזל על המשפחה שהייתה לו והחיים החדשים שעוד יהיו לו. אל תכעס אלי, זה בסדר. אנחנו מספיק כועסים בשבילך. כועסים על ההתעלמות מהסימנים שבדרך וחוסר המוכנות והיעדר התפקוד והשבי הממושך מדי, אנחנו זועמים על הפוליטיזציה של החטופים והרפש ברשתות ואוזלת היד. עוד תקום ועדת חקירה, עוד ישתלו מחבלים באדמה. אתה אל תזעם. אתה רק תהיה מאושר.