"זה כמו אוהדים במשחק כדורגל", אמר לי אחד מבכירי ערוץ 14, כשעמדנו בקור של ירושלים וצפינו בשיירות האנשים העושים את דרכם אל בנייני האומה, "יש פה משפחה שלמה שהגיעה כל הדרך מאשדוד. אין עוד תכנית בטלוויזיה שתביא קהל כזה. יותר מזה, אף תכנית לא תעז לנסות". עוד לפני שנכנסתי פנימה לאולם הבנתי על מה הוא מדבר: את המתחם הגדול בירושלים גדשו אתמול (ה׳) מאות ישראליים שבחרו להקדיש את הבילוי של חמישי בערב (ועוד ערב לפני צום) כדי לראות את ינון מגל ויותם זמרי על הבמה. וגם אני.
האירוע החגיגי בבנייני האומה | צילום: אלוני מור, ערוץ 14
לא מדובר בתכנית שגרתית באולפן - אלא אירוע של ממש
הקהל של "הפטריוטים" חצי-מגוון: צעירים, צעירות, זוגות נשואים, נשים מבוגרות שמאוהבות בינון מגל וגם הרבה בני נוער. משפחות שלמות שהגיעו עם הסבא והסבתא והילדים בני העשר. המון כיפות סרוגות וכיסויי ראש בצבצו מעל הכיסאות - רוב מוחלט, וגם לא מעט כיפות שחורות. לא ערכתי בדיקה יסודית, אך גם הייצוג המזרחי בלט. כל האנשים האלו שילמו 80 שקלים (או 120, למי שרצה לשבת בקדמת הבמה) מתוך אהבה ואמון בתכנית הטלוויזיה הזאת. לא מדובר בתכנית שגרתית באולפן במודיעין, אז הקהל מגיע ללא תשלום (גם זה לא מובן מאליו בכלל), אלא לאירוע של ממש. כל אחד מהם יכול היה להעביר את הערב בבית קפה, בחדר בריחה, בסרט משעשע, ובחר להעביר את הערב שלו כאורח בתכנית אקטואליה שכבר מזמן לא רק תכנית אקטואליה.
ההרגשה לשבת בקהל של "הפטריוטים" עבור מי שלא שותף לתחושות האהדה וההזדהות כלפי הפאנליסטים היא קצת כמו צפייה בגן חיות. כשנאמר משהו על יאיר גולן - כולם שואגים "בוז" מבלי שמישהו רמז שכך צריך לעשות. כשינון מגל מסיים משפט באמירה מוחצת - מחיאות כפיים סוערות ושריקות. כשאחד מהפאנליסטים אומר משהו מצחיק (או שאמור להצחיק, תלוי את מי שואלים) - הקהל מתחפש לאורחים בסטנדאפ. בניגוד למתבקש לפני שהתחילו הצילומים אף אחד לא תדרך את הקהל מתי למחוא כפיים ומתי מותר לקום מהכיסאות, הם פשוט ידעו לעשות זאת. הרי בפטריוטים הקהל הוא לא רק תפאורה, הוא חלק מהאירוע. מחיאות הכפיים מעצימות כל אמירה, התמיכה הסוערת מדרבנת את הדוברים להמשיך.
כל אחד מהפאנליסטים שעלה לבמה זכה למחיאות כפיים סוערות
כל אחד מהפאנליסטים שעלה לבמה זכה למחיאות כפיים סוערות, כשהגדול מכולם הוא כמובן מגל - המלך של האירוע. כשהתנגן באולם השיר "עוד יותר טוב" שהפך באופן לא מוכרז להמנון התכנית, רוב היושבים בשורות הראשונות קמו לרקוד. גם בשורות הרחוקות יותר היו מי שהחזיקו שלטים, נעמדו להריע או מלמלו הערות נלהבות במהלך התכנית. מה שהדהים אותי באמת היה דווקא ביציאה מהאירוע, שם נמכרו סוודרים וכובעים עם לוגו של "הפטריוטים". החלק המפתיע: היו גם מי שקנו. האנשים ששוחחתי איתם מחוץ לאולם בניסיון להבין על מה כל הרעש חזרו על אותן מנטרות עיקריות: "הם אלו שאומרים את האמת" ו"אווירה טובה". נדמה שזה סוד הקסם של תכנית הדגל בערוץ 14, גם אם יש מי שלא יסכים.
האירוע החגיגי בבנייני האומה | צילום: אלוני מור, ערוץ 14
הרגשתי זרה בתוך הקהל של "הפטריוטים" - יש להם משהו חזק
על אף שהרוב המוחלט של הקהל הם הסביבה הטבעית שלי בדרך כלל - ימנים, דתיים, שומרי מסורת - הרגשתי זרה בתוך הקהל של "הפטריוטים". יש להם משהו חזק משותף שלי אין, וזו לא רק אהבה לינון מגל. זו תחושת שייכות לתכנית, הרגשה שהם ממש חלק בלתי נפרד ממנה. נתוני הרייטינג העולים בקצב מטורף הם לא ההישג הכי גדול של "הפטריוטים", אלא העובדה שהצליחה להפוך לתכנית הכי אהובה בישראל. לא בכמות האנשים שאוהבים אותה, אלא בעצימות. התכנית היחידה שמצליחה לגרום לאנשים לצאת מבחירה אל הקור של ירושלים ולשלם על תוכן שיכלו לקבל בבית מתחת לשמיכה בחינם. ינון מגל הצליח להפוך את התכנית שלו למשפחה, ומעבר לעובדה שהוא פרפורמר נפלא ומהפנט - יש מצב שהוא גם אבא לא רע.