רציתי לצעוק על "הכוכב הבא" שתפסיק, ואז הבנתי שזאת המציאות שלנו

אני אוהבת מוזיקה ואוהבת להיחשף לאמנים חדשים, אבל את הסיבה לכך שאני צופה באדיקות בפרקי "הכוכב הבא" בקשת 12 אני חולקת עם צופים רבים אחרים: אסי עזר ורותם סלע. יש מי שההערות והשטויות של צמד המנחים מפריעים לו ליהנות מהמוזיקה, אך אני שייכת לפלח האוכלוסייה שעבורו האודישנים הם מוזיקת רקע נעימה בין עוד הטרלה של רותם או שיחה משעשעת עם המתמודד. ובקיצור: אני מחפשת אסקפיזם, לא העשרה תרבותית מעמיקה.

לא הצלחתי לצפות בעונה הקודמת של התכנית, ששודרה מוקדם מדי במהלך המלחמה והכילה סיפורים קורעי לב ואפילו מתמודד אחד שנפל בקרבות במהלך העונה (שאולי גרינגליק ז"ל). זה לא שנמנעתי לחלוטין מתכנים הקשורים לאירועי השבעה באוקטובר ומסיפורי הזוועות, אך החלטתי לצרוך אותם בכתבות ובראיונות עומק ולא בתכנית מוזיקה על הדרך. כשהתיישבתי לצפות בעונה החדשה שעלתה אתמול (א'), קיוויתי כל כך שהפעם זה יהיה אחרת.

רק ביקשתי שעה ו-12 דקות של אסקפיזם

טעיתי, כמובן. אמנם בניגוד לעונה הקודמת הפעם היה קהל ולא כל המתמודדים הגיעו לבושים במדים, אך רוח השבעה באוקטובר נשבה חזק. רננה המהממת סיפרה על המילואים של בעלה שלא יכול היה להגיע לאודישן, עידו מלכה המתוק הזכיר גם הוא את המילואים, והשיא כמובן עם סיפורו שובר הלב של דניאל וייס מקיבוץ בארי, שאיבד את אביו בשבעה באוקטובר ואת אימו מאוחר יותר לאחר שנחטפה ונרצחה בשבי. בין אודישן לאודישן קרן פלס טרחה לשבח את נשות המילואימניקים, להזכיר את החטופים ולהרים ללוחמים, ואני רק רציתי לצעוק על המסך: די, תעזבו אותי.

רק ביקשתי שעה ו-12 דקות של אסקפיזם, להתעסק בתחרות המוזיקה הצבעונית של אירופה ולא במילואימניקים שמסכנים את חייהם. רציתי לצחוק מהבדיחות של אסי ורותם ולשכוח שיש נשים שכבר שנה מחזיקות את הבית לבד תוך דאגה בלתי פוסקת לאהובים שלהן. רציתי להתמקד כל כולי בצלילים ולהדחיק את כל הצרות שלנו, אך מהר מאוד הבנתי שזה לא אפשרי.

האודישן של דניאל וייס צילום: צילום מסך קשת 12

זאת המציאות שלנו, והיא לא עומדת להשתנות

זה לא שקשת 12 ניסתה לדחוף לצופים סיפורים מרגשים שיסחטו דמעות. זה לא שמישהו בהפקה ספר כמה מתמודדים שירתו במילואים, כדי לאזן את כל זמרי הפופ שיחגגו על הבמה כשבחוץ מתחוללת מלחמה. זו פשוט המציאות שלנו בשנה האחרונה והיא לא עומדת להשתנות בקרוב. כל המתמודדים שיופיעו על במת "הכוכב הבא" בשנים הקרובות חוו את שבעה באוקטובר בצורה כזו או אחרת. נשות מילואימניקים, שכולים, משפחות החטופים - זו האוכלוסייה שלנו, ואי אפשר לברוח ממנה.

בשנה האחרונה אסקפיזם בישראל שינה את צורתו, או אולי נעלם לגמרי. כבר אין אפשרות להוציא מוצר חף משבעה באוקטובר ומהסיפורים הכואבים - לא כי לא רוצים, אלא כי אין דבר או אדם שלא נגוע בהם. ראינו את זה ב"רוקדים עם כוכבים" וגם ב"משחקי השף", ואולי אחרי למעלה משנה הגיע הזמן שנתרגל. לא נגמרו הצחוק, השירים והכיף, אך לנצח הם יהיו נגועים בנהרות של כאב.