נתחיל דווקא מהסוף. בתום ההצגה, כשהאור נדלק והשחקנים השתחוו, קולות קינוח-אף גבריים נשמעו ומראות נשים דומעות היו מחזה נפוצים וכלל לא מפתיעים. יוכי ברנדס, סופרת ותיקה שזה מחזה הראשון, לוקחת את הכינור היהודי ומנגנת על מיתריו ניגון מרגש עד כדי אלים, וקורעת ממנו מיתר אחר מיתר. בספריה כבר הוכיחה ברנדס כי היא יודעת להרעיש את תיבת התהודה של הלב היהודי-ישראלי, ובייחוד של זה הדתי, וכעת היא עושה זאת פעם נוספת במחזה "כי בנו בחרת" בתיאטרון הבימה.
המחזה מגולל את סיפורה של משפחה דתיה, מלאת קונפליקטים ומתחים פנימיים המאיימים לפרק את המשפחה. הבת הבכורה, שירה (סיון ששון), דתל"שית שמאלנית נשואה במהלך ההריון ראשון, מתנצחת כל העת עם אחותה הקטנה, אפרת (נגה שחר), אולפניסטית ימנית במיוחד המתעקשת כי ההלכה מעל הכל. הבן האמצעי במשפחה (עפר שכטר) הוא הומוסקסואל המנהל אורח חיים דתי ומתגורר עם בן זוגו למורת רוחו של אבי המשפחה (שמיל בן ארי), מורה לגמרא המנסה לעשות סדר בבלאגן המשפחתי (בעיקר על ידי התעלמות ממנו). אם לא די בזאת, הרי שההצגה פותחת במותה של אם המשפחה הצדקת, אשר בהמשך מתברר כי כל חייה הסתירה כי היא איננה יהודיה וכי אביה שימש כקצין נאצי, דבר המעמיד את ילדי המשפחה בשאלה קשה בנוגע לזהותם היהודית. מות האם מסחרר את כולם במערבולות אידיאולוגיות ודתיות, שמהר מאוד הופכות למערבולות אישיות, כאשר אפרת מביעה רצון להתגייר ומזכירה לכולם את תג המחיר: אם יתגיירו, יועבר קברה של האם אל מחוץ לבית הקברות. סיפור החיים המשפחתי הוא תבנית מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית כולה, הבוחנת באופן מתמיד את מערכות היחסים עם היהדות, אלוהים ועם עצמה.
 |
|
(צילום: יחצ)
|
ככל שהסיפור מרגש כך הוא גם יוצר עומס עלילתי. ברנדס לא חומלת על המשפחה, ופוקדת אותה בהומו דתי, דתל"שית שמאלנית, נערת גבעות ומותה של אמא גויה. כל אחת מן הדמויות הייתה יכולה לפרנס סיפור בפני עצמו, אלא שברנדס בחרה לדחוס את כולן לחבילה משפחתית אחרת, ובמקום להעמיד את הצופה בעמדה בה הוא חווה, מרגיש ומביע דעה, העמידה אותו בבלבול נוראי כמעט כמו זה של הדמויות עצמן. לא זו בלבד אלא שברנדס מפספסת את המטרה, וכאשר היא יוצרת סיפור כל כך מופרך וקיצוני היא מונע מן הקהל להזדהות עמו. על כך כבר אמרו חז"ל תפסת מרובה, לא תפסת.
למרות החסרונות שבה, "כי בנו בחרת" היא הצגה חשובה, וחבל שאנו זוכים למעט הצגות כאלה מבית התיאטרון הלאומי. השאלות העמקות של הלכה מול רגש, חילוניות מול יהדות, עם סגולה מול אוניברסאליות - הן לחם חוקה של הציבוריות הישראלית. במהלך ההצגה שואלת הבת הדתל"שית השמאלנייה את אחיה ההומו הדתי, "מדוע אתה רוצה בכלל להתגייר? להזכיר לך מה היהדות אומרת על הומואים?" והוא עונה לה: "מה, אני רוצה להיות גם גוי וגם גיי?". הדו-שיח מעורר בקהל צחוק רב, אך הוא מעורר אמירה מלאת משמעות, והיא עד כמה יהודי יכול להתרחק ממה שהוא מרגיש כה קרוב אליו- היהדות. גם על פניו הותרו כל הקשרים, הרי שמתחת לפני השטח, היהדות או האלוהים מקננים ברבדים העמוקים של הנפש והזהות.
הסצנה האחרונה מתרחשת בתפילה בבית הכנסת, בה מכריזים את שם התינוקת של היולדת. אבי המשפחה, שלאורך כל ההצגה מבוקר על התעלמותו מן התגלית המרעישה על עברה הנוכרי של אשתו המנוחה, עולה לבימה ומתקשה לדבר. הוא בוחר לספר את סיפורם של בועז ורות ומציג את עמדתו בצורה משלית. שמה של התינוקת הוא, איך לא, "רות"- כשמה של סבתה הגויה. מילות פזמון השיר המתנגנות ברקע הן "אלוהי ואלוהי אימותיי, אלוהי שרה ורבקה, אלוהי רחל ולאה, אלוהי תמר ורות" ולנו נותר לשאול, האמנם?