ביקורת קולנוע - "האדם הראשון"

חמישים שנה אחרי נחיתת האדם הראשון, ניל ארמסטרונג האמריקני, על הירח, בחללית אפולו 11, יצא לאקרנים "האדם הראשון", סרט המתאר את האירוע ההיסטורי, בבימויו של דמיאן שאזל ("לה לה לנד"), ובכיכובו של ראיין גוסלינג. עוד לפני צאתו, חולל הסרט בארצות הברית סערת רוחות וחטף גינוי מפי הנשיא האמריקני דונאלד טראמפ. הסיבה: במקום להאדיר את ההישג הלאומי והטכנולוגי של ארה"ב שגברה במירוץ לחלל על ברית המועצות, מקדיש הסרט את מירב תשומת הלב לחייו האישיים ורגשותיו הפרטיים של ארמסטרונג. במקום להציג את הסצנה שבה ארמסטרונג תוקע על אדמת הירח את דגל ארצות הברית, רגע שהונצח במצלמות והופץ על ידי נאס"א בכל העולם, ושינה את כל מה שהאנושות חשבה אי פעם על השמיים וכל צבאם, מראים את האסטרונאוט משחזר בדמיונו ברגע הגדול הזה את בתו הקטנה שנפטרה ממחלה קשה והוא לא מפסיק להתאבל עליה. בקיצור, סרט לא פטריוטי מספיק. 

האם זה נכון? האם הסרט מאכזב גם את מי שאיננו אמריקאי? צפיתי בו בהקרנת בכורה לעיתונאים ישראלים והתרשמתי שוב, כמו בהרבה סרטים הוליוודיים "גדולים" שמכוונים לאוסקר, שהוא ארוך מדי. כמות הדקות המוקדשת למבטיו הבוהים-קודרים של ראיין אוניל המתאבל, מוגזמת. קיצוץ של רבע שעה – עשרים דקות בסרט שנמשך למעלה משעתיים, היה משפר אותו. מצד שני, גם אין סיבה לביקורת הפוליטית של המבקרים. הסרט מבוסס מלכתחילה על ביוגרפיה של ארמסטרונג, ולכן מוצדק שיהיו בו קטעים רבים העוסקים באשתו, בילדיו, בקטעי פלאשבק בהם הוא נזכר במשחקיו עם בתו הפעוטה לפני שחלתה, אפילו בנדנדה בחצר השכן, המזכירה לו עד כמה הבת אהבה להתנדנד על נדנדה דומה. 

לצד הקטעים המשפחתיים, רוב הסרט מוקדש לשלבים שקדמו לטיסת החלל הגדולה. האימונים במתקנים המדמים את חוסר הכבידה בחלל, טיסות הניסוי שחלקן הסתיים באסון (באחת מהן רואים איך נספו בשריפה שניים מחבריו הטובים של ארמסטרונג), בהדמיות מרשימות מאוד של הרעש העצום, המאמץ הפיזי והנפשי, והקושי להשתלט על המכשירים במהירויות הגבוהות של הזנקת הטיל המטיס את החללית אל מעבר לאטמוספירה, בוויכוחים שהתעוררו בציבוריות האמריקנית האם יש הצדקה להשקעה הכספית האדירה של פרויקט הירח. כל אלה הפכו לרלוונטיים במיוחד כרגע, כאשר טראמפ הכריז שהוא יוזם לחדש את הפרויקט ולשלוח שוב אדם אל הירח. 

כמובן שיוצרי הסרט לא העזו לוותר על הרגע שבו ארמסטרונג אומר "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", מילים שנכנסו להיסטוריה. אלא שהוא אומר את זה, בגילומו של השחקן הקולנועי, בצורה יבשה ואפרורית. גם כל הסצנה של הפסיעות הראשונות שלו על הירח, די נטולה רגש הרואי, ולגמרי מתמקדת ברגשותיו הפרטיים של ארמסטרונג. 

ראיין אוניל מציג את ניל ארמסטרונג לאורך כל הסרט כאדם שתקן מאופק וענייני, הסוגר את רגשותיו פנימה, ולא חולק אותם אפילו עם אשתו. ייתכן שכך הוא אכן היה. אבל התוצאה היא משחק פחות טוב של הכוכב ההוליוודי המוערך הזה, מאשר משחקו בסרטיו האחרים. לצופים לעומתו, יש הצפת רגש משמעותית מול סצנות כמו זינוק החללית לעבר השמיים עם זנב של להבות אש ענקיות, תמונות שראינו פעמים רבות בסרטים הדוקומנטריים על המסע לחלל, ועדיין מרשימות מאוד. 
 
לא לאלימות –

צניעות –

התנהגות ושפה –

ערכים –

הנאה מצפייה –

איכות קולנועית -