האם התיקו הפוליטי טוב או רע למדינת ישראל לדעת הרב?

נכון לתוצאות האמת, נראה כי אין לאף גוש רוב להקים ממשלה לבדו. משיחות שלי עם אנשי שני הגושים אני שומע אכזבה. כל גוש רצה לנצח ולהקים ממשלה לבדו. סובבה ההשגחה העליונה ואף גוש אינו מחזיק לבדו ברוב המאפשר הקמת ממשלה בלי להיעזר בכוחות מהגוש השני.

הממשלה היוצאת, ממשלת "ימין על מלא", היתה, בעיני לפחות, כמי שהצביע עבורה בזמנו, אחת הממשלות הגרועות בתולדות המדינה, אם לא הגרועה שבהן. לכאורה תמוה שככה אחשוב, הרי אני בתפיסתי הבטחונית מדינית איש ימין, ויותר מזה- מקומה של היהדות במרחב הציבורי חשוב לי מאוד מאוד.

אולם, גם מערכת משפט א-פוליטית עצמאית וחזקה חשובה לי מאוד, והיא בעיני לא רק ערך אזרחי עליון, אלא גם ערך דתי עליון. לא אאריך כאן בהסברים הלכתיים, רק אדגיש שההלכה (שו"ע חו"מ שס"ט) מכירה ב"דינא דמלכותא דינא" ובעיקר כאשר המלכות נוהגת לפי חוקים וקריטריונים אובייקטיביים שהיא קבעה ולא באופן שרירותי. לשון אחרת, ההלכה הדתית מכירה בתקפות החלטות השלטון כל עוד שהן נעשו ע"פ חוק ולא שרירותית. זו כמעט ממש ההגדרה של "שלטון החוק".

מטבע הדברים, כך טבעו של האדם, כשכל הכוח ביד שלך אתה לא צריך להתפשר על עקרונותיך כלל. אתה עושה "קופי פייסט" ממה שהיית רוצה לעשות למה שאתה עושה בפועל. כאשר אתה חייב שיתוף פעולה של מי שחושב אחרת ממך אתה צריך להתפשר.

על פניו, אם אני איש שמאל או איש ימין, הייתי מעדיף שהדרך שבה אני מאמין תיושם במלואה, מדוע אני צריך להעדיף שהנציגים שאני עצמי הצבעתי עבורם יהיו מוגבלים בכוחם על ידי נציגים שדעתם הפוכה מדעתי?

שתי סיבות. הראשונה, בסוף כולנו חיים כאן באותה פיסת אדמה לא גדולה, וכולנו עם אחד. אנחנו אחים, ואכפת לנו אחד מהשני. אם אני מקבל את כל מה שאני ומי שחושבים כמוני רוצים, בלי התחשבות כלל בערכי הצד השני- זה יוצר מרמור עצום וחוסר אמון עצום בצד השני. הצד השני יחוש שהוא לא יכול להשלים עם הדברים וינסה בכל כוחו לגרום לחילופי שלטון בבחירות הבאות. ומה יקרה בבחירות הבאות? נניח והוא יצליח ויקים ממשלה על מלא רק מהגוש שלו, הוא יעשה כפי השקפת עולמו, ואני אמצא את עצמי והחושבים כמוני מרגישים מרמור וחוסר אמון בדיוק כפי שהצד השני הרגיש כשהצד שאני חושב כמוהו שלט. מה יוצא מהמצב הזה? שכל כמה שנים משתנים היעדים ואופיה של המדינה, כאשר כל צד לנצח מושך לצד שלו, עושה כרצונו כשהוא על ההגה, מבטל מה שהצד השני עשה, ומרגיש חסר אונים כשהצד השני על ההגנה.

הסיבה השנייה היא, שכאשר ביום יום צד אחד לא צריך לתת חשבון לצד השני, ישנה גם נטייה אנושית, ואדגיש שאינני חושד באיש חלילה, לא רק ליישם את המצע בטהרתו, אלא גם לנצל לכאורה כוח לרעה באופן שלא משרת אפילו את המצע האידיאולוגי. גם כדי למנוע בעיות כאלו, אגב, צריך מערכת משפטית חזקה.

הרכב הכנסת החדשה המסתמן מקטין בעיות אלו. אם לצורך הקמת ממשלה מפלגות משני הגושים יצטרכו להידבר, ההבנות ביניהן יוכלו ליצור תשתית לסטטוס קוו חדש ששני חלקי העם, או לפחות הרוב הגדול משני חלקי העם, יוכל לחיות איתו. אף אחד מחצאי העם לא ירגיש ממורמר, חסר אונים או שגנבו לו את המדינה. כל צד גם יוותר קצת, אבל גם יוותרו לו. הדבר יוכל לחדש את תחושת הלכידות שהיתה כאן פעם ומשום מה נעלמה בעשור האחרון.

מהכרותי בהרבה שיחות עומק עם אנשי שמאל, הן כשהתמודדתי לרבנויות ערים והן כשהייתי חבר מועצה באגודת הסטודנטים של אוניברסיטה גדולה, רובם המוחלט לחלוטין מוכן לכבד את היהדות והדת. הבעיה מתחילה כשהם חשים שפוליטיקאים שומרי מצוות מנצלים לכאורה את הדת לצרכים אישיים או מגזריים. אבל כשהם מבינים שמולם אדם ישר המאמין באמת בערכיו, רובם מוכנים לכבד.

מהיכרותי עם הרבה מחברי אנשי הימין, כל אדם נורמטיבי מבין את החשיבות של שלטון החוק ומניעת אנרכיה או ניצול לכאורה של כוח לרעה. הבעיה מתחילה כשהם חושבים ש"שלטון החוק" הוא מילה מכובסת לניסיון להכתיב ערכים סוביקטיביים אחרים.

מה המסקנה? שבשני הצדדים הרוב המוחלט זה אנשים ישרים והגונים, ושרוב המחלוקות בחברה נובעות ממחשבה מוטעית שהצד השני מנסה להשתלט עליך. לא אכחיש שבכל צד ישנם גם גורמים שלכאורה באמת מנסים להשליט את דרכם בצורה כוחנית. לכן אינני סבור שיש להקים ממשלה בתמיכת כלל 120 חברי בית הנבחרים.

ניתן לאחד את כלל הכוחות מהימין ומהמרכז-שמאל הרוצים ומוכנים לכבד הן את הדת היהודית והן את שלטון החוק, ומסתכלים בראייה של טובת כלל עם ישראל ולא של מגזר או קבוצה ספציפית, ולהקים קואליציה יציבה, שתניב אולי את הממשלה הכי טובה לעם ישראל בעשורים האחרונים. צריך רק היעדר אגו, רצון טוב, ונכונות להקשיב ולהידבר, ולהבין את המורכבות החברתית שאנו חיים בה. ובעיקר לאהוב כל יהודי, לא משנה מהי השקפת עולמו.