שמירת הברית וטהרה

שלום לך יקירי!

השאלה שלך כל כך יקרה ומדוייקת.

הדחף שאתה מתאר הוא הסיפור.

לא רק בעניין לשמירת הברית.

יש משפט עממי שאומר אם אדם שומר על אזור הברית, הבטן והפה אז הוא בשליטה בחייו.

הכוונה של המשפט הזה הוא לשלוט בתאוות, לשלוט ברגשות ולשלוט בדרכי ההבעה.

לכן השאלה שלך כל כך מדויקת - אתה שואל לא רק על שמירת הברית אלא על התאוות.

כרגע אתה נותן למחשבה להכריע אותך, במקום שאתה תכריע את המחשבה.

קרי, אתה אומר שאתה לא יכול לחשוב שעד החתונה לא תיפול, ונשמע מדבריך שהכוונה היא לא לגבי התהייה אם תצליח לעמוד, אלא שלא יהיה לך את החוויה הזו.

מה שיש כשנופלים זה שחרור של דופמין, של אושר (מדומה).

לכן, ככל שתצליח לייצר אצל עצמך את תחושות האושר הללו - זה יחזק אותך, תרתי משמע

זה יתן לך תחושה של אושר, אבל אושר שנובע מיכולת לעמוד.

אני גם חושב שאתה מבטא בדברים שלך אולי משפט עמוק בחז"ל : ’הרהורי עבירה קשים מעבירה'.

לפעמים החלק הכי מאתגר הוא שכבר יש הרהור אך לא נעשה מעשה.

מאוד קל באותו זמן ליפול - אבל אז זה מגלה שהנפילה היא לא במעשה אלא מהרגע שהייתה מחשבה.

ומנגד, כשמצליחים לעמוד לא תמיד זה בטעם טוב כי בראש מרחפת מחשבה.

בוודאי כשהיא שם מרגישים פחות טובים, אבל גם אחרי זה, על עצם המחשבה.

באותם הרגעים חשוב מאוד לא להתייאש.

לא להתייאש מעצמך.

לא להתייאש מהחוזקות שבך.

לא להתייאש מהרצונות העמוקים שלך.

כי בסופו של דבר הדבר הכי נורא שקורה כשיש חטא זה שאנחנו נופלים לייאוש - שכביכול מקטלגים את עצמנו ב'game over' ומרימים ידיים, בצורה זו או אחרת, מחזרה בתשובה, היכולת לשוב - לא רק לקב"ה אלא גם לגרסא הרצויה והיותר טובה של עצמנו.

אז גם אם נפלת, במחשבה או במעשה, לא לתת לייאוש לכרסם אלא לתת מקום לתקווה, לתשובה.

בברכה,

נתנאל

חברים מקשיבים.