שאלה
שלום הרב.
אני גר בעיר ולא נדיר שאני רואה חפץ כלשהו ברחוב. אני מדבר על דברים ששוים יותר מאשר פרוטה (פנס קטן, מחזיק מפתחות מסוים, חפץ בשווי כמה עשות שקלים, וכד').
כל פעם אני נתקל בהתלבטות רצינית מאוד. הרבה פעמים זה במרחק 10-15 דקות מהבית שלי, נניח, ולעזוב הכל, ללכת הביתה, לכתוב פתק, לחזור, לאסוף את החפץ, ורק אז להמשיך את החיים שלי, זה חתיכת טרחה. אני לא בטוח שזה כלול בדברי הגמרא "זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו", יכול להיות שהמאבד ישמח מאוד לקבל בחזרה משהו בשווי 50 ש"ח ואם זה היה שלי אולי כן הייתי משקיע את הזמן.
תמיד עולות בראשי סברות רבות נוספות, שאולי מציאות חיינו השתנתה בכל מיני מובנים:
א. הערך שלנו לכסף ולחפצים שונה מאשר בימי חז"ל. אנחנו כל הזמן הורסים דברים ולא טורחים לתקן כי עדיף לקנות חדש, לא תמיד הולכים לסופר יותר זול למרות שזה חסכון של יותר משווה פרוטה כי צריכים להשקיע בכך כמה דקות יותר, וכו' וכו'. מצד שני - מי אמר שהמאבד הספציפי ההוא אכן נוהג כך? אולי הוא כן מקפיד על כל פרוטה מממונו?
ב. אני מניח שבערים של ימינו חיים הרבה יותר אנשים והם הרבה יותר דינמיים מאשר בימי חז"ל (למרות דברי רש"י על הגדרת רה"ר), וממילא אם פעם שלט או מודעה היו יעילים כי אדם היה עובר בחצר או במבוי שסמוך לביתו כדי לחפש, היום כאשר ילדים עולים על אוטובסים, נוסעים לבית של חברים בשכונה אחרת וכו' וכו', זה מקטין משמעותית את סיכויי ההצלחה שלי. אם הייתי יודע שיש סיכוי גדול מאוד שאצליח, אולי כן הייתי משקיע חצי שעה מהחיים כדי להחזיר, אבל אני מעריך שהסיכויים קטנים מאוד, וממילא כאשר אני ממהר למשהו (מן הסתם, רוב הזמן אני הולך או לעבודה או לזמן משפחתי או לקניות וכד', ולא סתם משוטט ברחוב בטיול), אני לא בקלות אסתובב ואחזור הביתה.
ג. בערים שלנו, יכול להיות שהאבידה של גוי ולא יהודי, וממילא אין חובת השבה (גם אם לא נקבל את דברי רש"י הקשים בסנהדרין עו:), זה לא כמו ספק הינוח בו אין להרים, אבל זה ספק נוסף.
וכן מחשבות על זה הדרך.
ומצד שני, בכל פעם כזאת אני חושב שאולי כל אלה הם "חשבונות רבים", ואני פשוט צריך לעצור הכל ולהשיב את האבידה, ודאי אם היא שווה כ50ש"ח ולא 5ש"ח. אני לא אגזים אם אומר שבכל פעם כזאת, ציווי התורה התובעני "לא תוכל להתעלם!" מהדהד באוזניי ממש, ואני לא יודע מה לעשות.
אשמח לשמוע את דעת הרב בנושא, האם יש קריטריונים קשיחים לכך, כיצד ראוי לנהוג במקרים מעין זה, וכד'.
כמובן שלא מדובר באבידה כגון פלאפון, ארנק, מחשב נייד, וכד', אלא דברים שבוודאי יש בהם שווה פרוטה וניתן לקדש בהם אישה, אבל מצד שני מעשים שבכל יום שאדם מאבד דברים בשווי שלהם והוא לא מתאבל על כך...
תודה רבה
תשובה
שלום וברכה
הסוגיה בה אתה עוסק היא מהקשות ביותר הקיימות.
מחד גיסא, מדובר במצווה מדאורייתא, שנידונה הרבה מאוד במקורות הראשוניים ביותר, נמצאת בהרבה סעיפים בשולחן ערוך. ומאידך גיסא, בדיוק כפי שכתבת, הרבה מאוד מההנחות השתנו.
בשל עובדה זו צריך להיזהר מלעשות שינויים גדולים, והכיוון ההלכתי הוא הפעלת כללים המוכרים בהלכה, כגון אבדות שמחיר ההחזרה שלהם גבוה ממחיר האבדה, שלך קודם לשל כל אדם, מצבים שיוגדרו כזוטו של ים וכדו׳.
על כן, בפועל, אם אין באבדה סימן ניתן לקחת אותה מיד (או להותיר אותה שם) על בסיס הלכות ייאוש באבדה. אם יש בה סימן מובהק, הדבר הנכון הוא אכן לתלות מודעה במקום ולהרים את האבדה. לאחר זמן סביר אפשר לצלם אותה ולשמור את התמונה, ולהשתמש בה, ואם יתגלגל שנשמע על המאבד אותה - להשיב לו. אם יש טירחה מרובה הגדולה מערך האבדה - להתעלם ממנה.
כל טוב ויישר כוח
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם