תענית

שאלה

שלום רב,

לאחרונה הגעתי לסיומה של הבנה לגבי מעשיי עד היום. המסקנה קשה מאוד, כמעט קשה מנשוא. שיניתי את חיי מהקצה אל הקצה, ואני עושה כל מאמץ להשתנות ולהשתפר.

הענין הוא שהפכתי להיות אילמת. אין לי ענין יותר בדיבור. בהתחלה זה היה רק עם חברים שדיבורי איתם היה מושתת על רכילות או סתם דברי הבל וסוג של שקר על עצמינו ועל העולם, שנראו לי פעם בלתי מזיקים, אך הבנתי על בשרי שהם גורמים ישירות לסבל, ולאחרונה אני רואה את ההזהרה מכך כמוטיב חוזר בפרקי תהילים.

אבל זה לא נגמר בכך. אני פשוט מקבלת כל הזמן עוד הבזקים של התנהגות שלי בעבר, ושל חרטה, עד כי באמת שאיני מסוגלת לדבר. חלק מזה הוא גם תדהמה מכמה שהיה לי קל ללכת כל כך לאיבוד, שעכשיו משהדליקו לי פנס, אין לי את החוצפה להתעסק בשיחות שיקחו לי את הריכוז ממנו.

לא במקרה השלמתי את התהליך הזה עכשיו. העיסוק שלי עכשיו לא דורש דיבור (איני עובדת עם אנשים) וכך יש לי שעות על גבי שעות של עבודה לבד ובריכוז. אלא שעל כל 'גרם' עבודה בתוצרת היומית שלי, ישנו קילוגרם של מסקנות לגבי עצמי.

לכן, משהו בי אומר לי שאולי התנאים ניתנו לי כך שאוכל פשוט לשתוק. שום דבר לא מונע זאת ממני, שום דבר לבד ממשפחתי הקרובה. דיברתי איתם על זה וביקשתי שיניחו לי להיות בתענית שתיקה, עד שארגיש שוב שאני נקייה ורוחי נכונה. דהיינו, שלא ידברו איתי. אבל, אני כבר לא גרה בבית, וההורים שלי נחרדים עד מאוד, ועל אף שהם מסכימים, אני רואה שעצם הרעיון מפחיד אותם מאוד. אגב, אנחנו חילוניים בבית, אם כי לא פורקי כל עול.

נאמר לי שזה מעשה נוצרי, שגובל בסגפנות לשמה והענשה עצמית, ושאין זה יהודי לנהוג כך. בנוסף איני רוצה לצער את הוריי. האם תוכל לומר לי אם תענית שתיקה מעין זו היא יפה בעיני היהדות במקרים של ניסיון נואש למצוא שוב תשובה, או שכמו שנאמר לי, לשם כך ישנם עיתות קיימים ביהדות כמו יום הכיפורים ואין להוסיף עליהם?

תודה מראש.

תשובה