שאלות הכפירה של ההאקדמיה

שלום וברכה

עולם האקדמיה מפגיש אותנו עם שאלות הביקורת. לעתים הוא עושה טוב מאוד, כיוון שהוא מחייב להתמודד עם שאלות; לעתים הוא הרסני – בין בשל העובדה שלא את כל הדברים אנו יודעים, ובין כאשר הוא מציג תפיסות משלו כאילו הן מדע מוחלט המערער על כל מה שקיים קודם לכן. אני קרוב יותר לתפיסה של "אמונה בעיניים פקוחות", לאמור: אין טעם של ממש בעבודת ד' כאשר אנו עוצמים את עינינו מלהכיר את השאלות הגדולות, ואין טעם ברפיסות רוחנית המתחבאת והחרדה מפני האתגרים הגדולים. אני מאמין כי שאלות גדולות יכולות להביא אותנו לתשובות גדולות, שתיצורנה שאלות גדולות יותר, ותבאנה אותנו לפסגות גבוהות יותר, וכך העולם הרוחני שלנו ייבנה יותר ויותר.

א. העובדות הן אלה: אין אנו מוצאים בתנ"ך את הרעיון של העולם הבא, וכבר כתבתי על כך בספרי הראשון "וארשתיך" בפרק העוסק בעולם הבא. מנגד, העולם הבא הוא חלק מעיקרי האמונה, והוא מופיע בספרות התנאים והאמוראים, וכמובן הרבה הלאה. השאלה אפוא היא כיצד ניתן לבאר את שתי העובדות האלה. העובדה כי המילה "נשמה" אינה מופיעה בתורה אינה מעלה ואינה מורידה, שכן מופיע בתורה כי האדם נברא ב"ויפח באפיו נשמת חיים", כך שטענות מעין אלה הן לא רציניות.
ב. ראשונים יישבו את העובדה הזו בצורות שונות. הטענה העקרונית שלהם היא שרעיון העולם הבא ידוע מאוד גם בתקופת המקרא, אולם הוא לא נכתב בו מסיבות שונות ומגוונות. לא זו בלבד, אלא שסיפור הגרוש מגן עדן הוא התשתית לעיסוק בשיבה לגן עדן לאחר המוות, כאשר שני מרכיבי האדם – עפר מן האדמה ונשמת חיים – שבים אל מקורם. לאמור: התשתית כן קיימת בתורה, אולם המקרא אינו עוסק בה מסיבות שונות.
ג. העובדה כי יש תורה שבעל פה מוזכרת בתורה עצמה. התורה עצמה מדברת על בתי דין המפרשים את התורה; התורה עצמה מדברת על שאלה בנושאים חדשים, כמו בנות צלפחד; התורה עצמה עוסקת ב"ושננתם לבניך ודברת בם" ועוד ועוד. מעבר לכך, התורה עצמה מלמדת אותנו כי ישנה הרבה תורה עוד לפני מתן תורה. דוגמה לדבר: מעצם העובדה שמשה רבינו אומר לרשע "למה תכה רעך" אנו למדים כי יש דברים שצמחו כתורה שבעל פה מלמטה למעלה. הטעות הטמונה בשאלה היא כמו זו בשאלה הקודמת: כשם שמנסים להסיק מסקנה מוטעית מהעובדה שהמילה "נשמה" אינה כתובה בתורה, ומתעלמים מהעובדה כי הרעיון בדבר קיומה של נשמת חיים כתוב כבר בפרשת הבריאה, כך גם לגבי התורה שבעל פה – העובדה שהמילה "תורה שבעל פה" אינה כתובה אינה אומרת דבר. הרעיון והצורך של תורה שבעל פה כל כך מושרש בתורה, עד שאני לא מבין את הבסיס לערעור על כך. אני מציע כי תקראי על כך מעט במבוא למשנה של אלבק, שהוא ספר ראשוני לעניין זה.
ד. התנ"ך נערך במשך כאלף שנים. התורה "נסגרה" על ידי משה רבינו; הנביאים – על ידי הנביאים, אם כי לאורך תקופה ארוכה; ל"סגירת" הכתובים התלווה תהליך ארוך, ואפשר שלפי חז"ל אחרון הספרים שנכנס לתנ"ך היה מגילת אסתר. אין אנו יודעים הרבה על אנשי כנסת הגדולה, בשל העובדה שאין הרבה תיעוד מתקופתם. יש ספר בהוצאת מוסד הרב קוק על העניין. אותם אנשי כנסת הגדולה הם שהכריעו כי ספרים מסוימים ייכנסו לתנ"ך, וספרים מסויימים יוכתרו כספרים חיצוניים, ותיפתח מלחמת חורמה כדי שלא יהיה טשטוש בין כתבי הקודש ובין כתבים שהם מחוץ לתנ"ך. את כל זה צריך ללמוד בבית ספר תיכון !
ה. כמו בתשובה הראשונה: אנו יודעים את העובדות. העובדות הן שהתורה משתמשת בדימויים האלה, והעובדות הן שהתורה עצמה מזהירה מפני שימוש בתיאורים אלה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ד' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". לאמור: התורה עצמה נלחמת בהגשמה. שתי העובדות האלה זקוקות ליישוב. היישוב המקובל על ידי הראשונים הוא שהתורה כותבת את ההגשמה ככלי ספרותי ולא ככלי הטוען להגשמת האלוקות. יש ראשונים שטענו שאפשר שיש גם משהו גשמי באלוקות. לא האקדמיה המציאה את הדיון הזה, אלא פשט הכתובים בתנ"ך, אלא שהתשובות של האקדמיה די שטחיות לשאלה זו, ונובעות מתוך תחושת עליונות ביקורתית שאין לה הצדקה.
ו. האר"י לא כתב את ספר הזהר. איני יודע מפני מה החליט מי שכתב את ספר הזהר לכתבו. כנראה שהוא סבר כי יש חשיבות לעסוק בתורת הנסתר בפרהסיא, או לפחות להנגיש אותה לציבור המשכילים.
ז. יש יסודות מיסטיים כתובים הרבה לפני שהיוונות קמה. המיסטיקה מתחילה בתורה עצמה ("וראית את אחוריי ופני לא ייראו"), ממשיכה בנביאים (חזון ישעיהו בפרק ו, מעשה מרכבה במקומות שונים ביחזקאל ועוד), ויש לה רצף מסורת ארוך טווח, בניגוד לעמדת האקדמיה.

כאמור בפתיחה, השאלות אינן מבטאות חוסר אמונה, אלא רצון לדעת, להשכיל, להאמין באמונת אמת, ולפקוח את העיניים כדי להעצים את האמונה ולא להחלישה.

כל טוב ויישר כוח