שאלה מהלב

שאלה

ב"ה

ברצוני לשלוח שאלה זו בצורה שונה מעט.. כיוון שמעט קשה לי לתאר מה אני מרגישה ללא הבעת רגשותיי בכתב.

אמנם ישנו הסבר לשאלתי לאחר הקטע שכתבתי אני מקווה שתבינו.

מילים חסרות כל עומק מבצבצות ומתגלגלות תחת לשוני.

עיניים חודרות מביטות אל נבכי נשמתי ללא כל רחמים.

תמונות העבר רובצות על כתפיי.

משאי הכבד עף ברוח כנוצה חסרת ישע המחפשת מקום נחיתה על פני האדמה.

ניצוצות של קדושה נמוגים בתוכי,

וטובעת אני באפלולית צבעיי.

הכיצד משאי האהוב איננו מורגש עוד, הכיצד?!

הרי כובד המשא משמח ישותי.

אני חשה כעת כתינוק המבקש פני אימו,

אף בשעת רתיחה על שהפך צלחתו.

משהו בתוכי כבוי.

אמנם שקט אופף את סביבתי אך אינו מניח לי.

דממת הסופים מציפה את עולמי.

מעין ריקנות המשכיחה את מה שאינה.

ובכל זאת ללא כל רצון מצידי!

אש וקוצים רובצים שם בפנים.

שמץ של התלהבות מכה בי לרגע..

אך בפעם נוספת נוחלת אני אכזבה.

לא האמת היא, שרעשה וגעשה בתוכי.

לא היא אשר דפקה נקישות רועשות על מיתרי ליבי.

הכל כל כך דומה... ומצד שני מבלבל עד ייאוש.

עליי למצוא את השביל ולחזור לדרך המלך.

עליי לחוש בו יתברך שוב.

לא אוהבת שקט.

מסקנה:

לפעמים מוטב משא כבד מאשר קלילות מזויפת.

מה לעשות? כשלא מרגישים?

מה זה השקר הזה שממלא את האדם פתאום?

איפה הוא יתברך? התגעגעתי כל כך לההארה ממנו.

תשובה