קשה לי לדבר בהתבודדות

בהתבודדות אין חובה לדבר ברציפות ללא הפסקה. ברור שאפשר לשתוק ולחשוב אודות הנושאים עליהם שוחחתי ואודות הנושאים עליהם ארצה להמשיך ולשוחח עם ה'. רבי נחמן עצמו אמר : "ואפילו אם נסתתמין דבריו, ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה).

לפעמים, דווקא אחרי שגומרים את כל מה שיש להגיד, שותקים ומתבוננים פנימה, מגלים פתאום מילים ונושאים עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר שהסתתרו מתחת לפני השטח, שאלמלא היינו שותקים ומצפים לבואן, אולי לא היו מגיעות לדל שפתינו לעולם.

אפילו שתיקת האילם, שדעתו מוטרדת ונפשו מטורפת, שאינו יודע לדבר ואינו מוצא מילים, יש בה כוח ומעלה, וגם היא בכלל ההתבודדות.
מה חשיבות יש לשתיקה זו? מבאר רבי נחמן "דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר".
הרצון והכיסופים לחיבור עם ה', התשוקה לבטא את עצמי לפניו, ועצם הישיבה מולו מתוך נכונות לקרבה וביטוי, אף הם בונים כלים בנפש.
הגם שעדיין לא התגלתה תשוקת הלב בפועל, בתוך הנפש מתרחש דבר מה. מתגבשים איזה כוח ותעצומות שאם נהיה סבלניים דיינו יהפכו בסופו של דבר למילים של ממש, לביטוי הנפש והתגלותה. שתיקה כזו איננה שתיקה פסיבית, שתיקה של חוסר עשייה ודמימה פנימית.
זוהי שתיקה של סערת נפש, של לבטים ומצוקה פנימית שחפצים למצוא דרכם החוצה.
"חם ליבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני", מתאר דוד המלך תהליך זה בו הופכת הפנימיות לאט לאט לכוח מניע, מוליד ומייצר מילים.
בתחילה "חם ליבי בקרבי", חום פנימי של כיסופים אצורים ותשוקה נעלמת וחבויה, אחר-כך, כשעל כל פנים אני ממשיך לשבת ולנסות להפוך רגשות למילים, עולה אותו חום מן הלב אל המוח - "בהגיגי תבער אש", ורק בסופו של תהליך יופיעו, בלי ספק, גם המילים - "דיברתי בלשוני".

עצם המצב של ישיבה מול ה' מתוך כוונה ליצור עימו קשר, הוא מעמד כה נשגב, עד שגם הוא עצמו יוצר שינוי בנפש. נכון, תמיד נמצא האדם לפני בוראו, אבל ברגעים אלו הוא יודע שהוא לפניו, וככל שתארך ישיבה קדושה זו, יחוש בכך ביתר עוצמה וביתר בהירות.

במצב אילמות זה, למרות היותו מבייש ומייאש במידת מה, עובר המתלמד בהתבודדות מבחן כניסה, חישול וחיזוק פנימי בהכשרתו.
בישיבה זו, שבה עדיין לא פרצו רגשות ולא שטפו מילים, מוכיח המתלמד את מסירותו ונאמנותו למשימה. זו המשימה הכבירה של יצירת ערוץ תקשורת תמידי וחי עם בורא עולם. בישיבה זו הוא לומד את כוחותיו, הוא מגלה את עקשנותו, הוא חושף ומחזק את רצונו.
"כאן אחכה, כאן אמתין לך ולהתגלותך, כל כמה שיידרש מידי יום ביומו אבוא לפגישה איתך ואנסה לפתוח את ליבי, וכשתראה אותי בא וחפץ בקרבתך, יום אחר יום, בוודאי גם תסייע בידי, תפתח את ליבי ואת שפתי". "ה', שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

אמירה זו היא המסר אותו אנו מעבירים לבוראנו באמצעות שתיקתנו העיקשת, המנסה להפוך את ליבנו לכינור של מילים, מנגנות וזורמות.

זוהי שתיקה שמעלתה נמוכה מן הדיבור, שמכשירה את הקרקע לקראתו ומהווה כלי להתהוותו.
אך יש גם שתיקה אחרת, נשגבה ועליונה לאין שיעור. השתיקה שמעל לדיבור.
לא שתיקה של "אין לי מה לומר", כי אם שתיקה של "לך דומיה תהילה", שתיקה שאומרת יותר מדיבור, במקום שדיבור כבר אין בכוחו לבטא את עומק הרגשות. שתיקת דבקות שהיא התגלות הנפש בתפארתה, מעל ומעבר לכל הגבלת מילים.
לאחר שכבר נאמר הכל, נאספות המילים, בטלים הצלילים ורק המיית נפש פנימית ביותר מתנשאת והולכת לה, חוצבת בעולמות עליונים מרוב דקותה ועדינותה.


ובכל אופן לפעמים היצר הרע טוען: יש אולי אנשים שיש להם כישרון ביטוי וזה מתאים להם, אבל מה יעשה אדם שלא יודע להתבטא כמו שצריך?

טענה זו היא בוודאי טענת סרק. וכי רבינו הקדוש נתן עצה ותיקון נפש לכלל נשמות ישראל שמתאים רק לאנשים שיודעים להתבטא?
רבי נתן כותב בליקוטי הלכות, שגם אדם שנדמה לו שאינו יודע להתבטא, אם יעמידו אותו מול שופט בשר ודם, אפילו על עברה קטנה שעשה ויכול להיענש בקנס כספי, האם לא ימצא כוח לבטא את עצמו ולבקש רחמים? הלא בלי ספק יסביר את עצמו בארכות, ויבכה, וישטח טענותיו, ויתחנן, ויעשה כל מה שביכולתו כדי לצאת זכאי. הרי מעולם לא שמענו על נידון לעונש שיאמר שאיננו יודע להתבטא. וכמו כן כל אחד מאיתנו, מלמד רבי נתן, אם היה מבין בליבו היטב לפני מי הוא עומד, שגורלו וגורל כל היקרים לו נתון בידיו, והוא רק אומר לו: "דבר", בוודאי היה פותח את פיו ומפרש שיחתו לפניו יתברך כראוי.

מלבד האמור חשוב לציין, שמה שיקר בעיני ה' איננה יכולה הביטוי של האדם, ובכמה מילים יפות או נמלצות הוא יודע להשתמש. מה שחשוב בעיני ה' הוא רק – בכמה אמת ובכמה כנות האדם מדבר לפניו, ואם האדם מדבר דיבורי אמת בתפילתו – בוודאי יקבל ה' את תפילתו ויושיעו. וכך מבאר רבינו הקדוש בעניין זה (בתורה קי"ב בליקוטי מוהר"ן): "אבל כשאדם עומד להתפלל, אזי באים מחשבות זרות וקליפות ומסבבין אותו ונשאר בחושך ואין יכול להתפלל .
...ועל ידי אמת זוכה למצוא הפתח.
...ועיקר ההשתוקקות של ה' יתברך אינו אלא אל האמת" (ליקוטי מוהר"ן ט' וקי"ב).

אמת – לא להעמיד פני צדיק, לא להצטעצע במילים גדולות ונכבדות. לא לנסות להרשים את ה', הוא הרי יודע את האמת.
לומר באמת מה אני חושב ומה אני מרגיש, מה כואב לי ומה משמח אותי.
לתאר בצורה הכי מפורטת ובמילים הכי פשוטות מה עובר עלי, גם במעשים, גם במוח וגם בלב.

וכך מוסיף ומבאר עניין זה רבי נתן במכתביו לבנו ("עלים לתרופה" מכתב י"ז): "חזק ואמץ בני חביבי וידידי, וזכור את בוראך בכל עת, אפילו בשעת המשא ומתן, מכל שכן בעת הפנאי. למען ה' לחטוף איזה שעה לפרש שיחתך לפניו יתברך, כאשר הזהירנו רבינו זיכרונו לברכה פעמים אין מספר. חזק וחזק בזה בהתחזקות חדש בכל יום ואל יבהלוך רעיונך משום דבר שבעולם, ואיך שיעבור עליך, הן בעסקי הגוף, הן בעסקי הנפש, הן בעסקי ממון ומשא ומתן, איך שיהיה, איך שיהיה, אתה מקומך אל תנח.

כי יש דיבורי אמת לדבר לפני המקום ברוך הוא בכל יום תמיד, איך שעובר על האדם, בין בעלייה, בין בירידה, בין בטיבו (בטוב) בין בעקו (בצרה) חס ושלום. ואין שום תירוץ בעולם, כי אמת ה' לעולם, היינו שאמת ה' הוא לעולם תמיד, ואין שום דבר שבעולם העובר על האדם, איך שהוא, שיכול להסתיר ולהעלים, חס ושלום, האמת של ה' יתברך. כי אמת הוא אור ה' יתברך בעצמו, והדיבור האמת מאיר בכל מיני חושך ואפלה שבעולם, ותמיד יכולין למצוא פתחים לשוב לה' יתברך על ידי דבור האמת, איך שהוא, כמבואר כל זה על פסוק "צוהר תעשה לתיבה" בשני מקומות (ליקוטי מוהר"ן ט' וקי"ב), עיין שם היטב. והרגל עצמך לילך עם התורה הזאת, שתמשיך עצמך רק אל האמת ותביט תמיד על האמת לאמיתו, ותראה להוציא הדיבור מפיך באמת תמיד, ואז יאיר לך אור ה' יתברך בכל מקום אשר אתה שם בכל עת, ותראה הפתחים לצאת מחושך לאור גדול, ותוכל לזכור הבשם יתברך תמיד, כי הוא יתברך נמצא בכל עת ובכל מקום ובכל אדם, באיזה מדרגה שהוא.

ולמען ה' שלא יהיה דברים האלו ישנים אצלך, חס ושלום, מחמת שנדמה לך שאתה יודע אותם מכבר, כי באמת עדיין לא התחלת לידע עד היכן מגיעים דברים אלה. והעיקר לקיימם בפשיטות באמת ושיהיה בעיניך בכל יום כחדשים, ובפרט שדברים אלו מתחדשים לבקרים בכל יום מחדש".

ומה לעשות כשלא מוצאים מילים?

רבינו עצמו מתאר קושי זה וכותב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה): "ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאיתו יתברך רחמים ותחנונים, שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו".

מי שאינו יכול אפילו לדבר – זה סימן שנתרחק מאד מן ה', וירד ממדרגת אדם. על כן מוטל עלינו לבקש רחמים שיחזיר לנו את הכוח המייחד אותנו כבני אדם – כוח הדיבור, ויזכה אותנו למצוא מילים ולפרש שיחתנו לפניו. ואם גם זה לא עולה בידינו, מלמד רבינו שלפחות נרצה לדבר. נעמוד לפניו וננסה. "זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד".

בכל עולם הקדושה מצאנו שיש מושג של שערים. משמע שאדם צריך לעלות מדרגא לדרגה ואינו יכול להישאר אף פעם בדרגה אחת.

רבינו מסביר בתורה כ"ה סעיף ב': "ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו והם הם הקליפות הקודמין לפרי וסובבים את הקדושה בבחינת: "סביב רשעים יתהלכון" (תהלים י"ב). וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדושה. ותיכף כשעול להמדרגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבי אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות".

בכל עולם ועולם – גם בעולמות ההתבודדות, יש קליפות הקודמים לפרי. הפרי – היא ההתבודדות המסתתרת מאחורי שער הקדושה, מילה שמעולם לא אמרנו, שאגה שעדיין לא שאגנו, בכי שלא ידענו כמותו.
אבל לפני שזוכים להיכנס לאותו עולם, לזכות להתבודדות מעולם גבוה יותר, בהכרח שיתגברו הקליפות, הם הבלבולים והדמיונות: אין לי מה לומר, תפילתי לא נשמעת, ליבי אטום, העסק הזה הוא כבר לא בשבילי, מיציתי את מה שיש להתבודדות לתת לי.

אבל אלו אינם אלא קליפות! דמיונות!
"וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות".
קודם כל – לדעת שכל זה אינו אלא טומאה. אחר כך – לטהר.

רבינו מבאר במקום אחר שעל ידי עוונותיו האדם יורד מגדר אדם- מדבר לגדר בהמה-שאינה מדברת. ירידה זו גורמת שמציאותו היא "אין לי פה" (ראשי תיבות אל"ף, שאיבד את האלף המאפשרת לו להיות אדם והוא נופל לבזיון של דם-שפיכות דמים, כמבואר בתורה ו').
ואזי, אפילו אם הוא מדבר, דיבורו בלא דעת ולא נשמע ומתקבל, לא על ליבו ולא על לב העליון. לא כל שכן שאינו מצליח לדבר כלל, כבהמה חסרת יכולת ביטוי.

לפי דברי רבינו, התיקון למצב כזה הוא הקבלה של אותו חוסר דעת.
עצם ההודאה של "אין לי פה לדבר" מתוך הכנעה, היא היא הגורמת התעלות וחזרה למצב של אדם, לקבלת ה"אל"ף", היא כוח הדיבור האנושי, הקדוש.
כאילו אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא – למרות שאין לי מה לומר, אני לא בורח מההתבודדות, אני רק נכנע, מבויש על גודל התרחקותי. אהל אני עדיין כאן, מקווה ומצפה שלבסוף אמצא מילים ואוכל לבטא אותן לפניך.

אולי ממהלך זה אפשר להוציא שיטה להתבודדות באותו מצב מביש של "אין לי פה", כדי שנוכל אכן לטהר את אותם דמיונות וקליפות ולזכות לפרי ההתבודדות שבשער ועולם העליון יותר.
חשבתי וגם ניסיתי בעצמי – להתבודד באופן כזה: לדמות עצמי כאילם אמיתי, שאינו יכול לדבר, אבל מאד רוצה לדבר, וכך במשך שעה פשוט להתפתל ו"לנסות" לדבר מבלי יכולת לכך בפועל. בסוף אותה שעה "מותר" לומר מילה אחת בלבד. אולי באופן כזה נגמור להיות בהמה לפני שנהיה אדם, נבנה כלים בטרם תבוא מילת האור, מילת האמת הגואלת.