שאלה
תמיד כשאני פונה אליכם זה במצב נפשי ירוד מעט, כשתחושת דכאון תופסת אותי.
אני לא פונה הרבה, אבל כשזה קורה זה אז.
אותו דבר עם אלוקים. אני לא מתפללת אליו ולא מכניסה אותי לחיי יותר מדי. אבל כשרע לי. ולא כיף. אני נזכרת בו. וממלמלת כמה מזמורי תהילים.
זה לא צריך להיות ככה אבל ככה זה עובד אצלי.
ובאותו הזמן שאני לא במיטבי ונזכרת להכניס אותו לחיי אני מבטיחה לעצמי גם הבטחות. שאני אתפלל יותר. שאני אשמע קצת שיעורים. אבל בלב אני יודעת שאוטוטו כשהכל יחזור להיות נחמד וטוב אני אשכח את החלטתי, או שלא אשכח אבל היא פשוט לא תהיה רלוונטית כי אני ממש לא אחוש צורך בכך. לא ארגיש שוב את אלוקים חסר בחיי.
וזה מתכונת שחוזרת על עצמה כל הזמן.
ועכשיו אני כותבת מתוך הלב ויודעת שכשאקבל תשובה כבר לא אהיה פתוחה להאזין באמת. אולי רק לשמוע.
וזה מתסכל אותי. כל כך מתסכל!
אני רוצה להתחזק ולהיות אדם טוב יותר. אבל רק עכשיו אני רוצה! ועוד כמה שעות זה יעבור לי.
מה עושים???
תשובה
בס"ד
שלום לך
יישר כח על הכנות, והיושר שלך. זה טוב שאת מודעת היטב למעלותייך וחולשותייך.
הדרך לשינוי עוברת דרך הרצון, אם תעמיקי את הרצון שלך תגלי שאת יכולה להתפלל גם כשטוב לך.
אבל רציתי להעיר: את רואה כחולשה את זה שבשעת קושי את מתפללת, לדעת הרמב"ן כל מצוות התפילה קיימת רק בשעת מצוקה. אבא רוצה שבנו יפנה אליו בשעת מצוקתו ויראה בו כתובת לכל בעיה. כך צריך להיות.
נכון הוא שגם בשעה שהכל בסדר צריך לזכור ולהתפלל, אבל זו לא בושה להתפלל בעת צרה, זו מצווה.
בהצלחה