צער על מות גיבורים

שלום לך,
איך את מרגישה עכשיו?

אני רוצה להקדים ולספר לך, שכאבך מוכר לי. לצערי, איבדתי חברים בשירות הצבאי. בין היתר, במקום בו שירתתי, נהרג אדם אשר רק את שמו ידעתי, מלבד זה לא הכרתיו כלל. משום מה, הסתובבת ימים ושבועות שלמים עם הרגשה נוראית בליבי, הרגשה שלא נבעה מפחד או רחמים – מקורה היה רק צער, כאב על האדם שאיננו.
בסוף פרשת כי תצא מצווה אותנו התורה בשלוש מצוות, שתי מצוות עשה ומצוות לא תעשה אחת.
" זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹוקים:
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה´ אֱלֹוקיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יה´ אֱלֹוקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח."
הגמרא במגילה (יח.) מדברת על הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק". ושואלת: האם בכך שנזכור את מעשה עמלק בלב שלנו, נצא ידי חובת הציווי? הגמרא טוענת, שמכיוון שכתוב בהמשך הפסוקים: "לא תשכח", שציווי זה מורה כבר על עניין הזכירה בלב, צריך להסביר בצורה שונה את "זכור". ממשיכה הגמרא ואומרת: אם כן כיצד אנו מקיימים את הציווי של "זכור"? ועונה: שצריך לזכור על ידי אמירה בפה. כלומר, עלינו ללמוד ולספר לצאצאינו את הסיפור, ובכך מקיימים אנו את הציווי של "זכור".

אדם אשר עבר מן העולם, השאיר אחריו את מעשיו בעולם, את מפעל חייו. אל לנו לרצות להעלים את תחושת החיסרון, עלינו להבין את החיסרון. לנסות לקבל מהרגשת החיסרון את אשר עלינו לעשות בכדי למלא אותו, ובכך להוסיף לעצמנו ולחברה. הצער אותו חשנו על אובדן האדם, יתחלף בהערכתנו אליו והמשכיותו. כלומר, להמשיך את הדברים למענם הם לחמו ואותם היה ברצונם להעניק לעולם. בכך, נזכור את אותם אנשים ונקדש את מותם.

יהי זכרם ברוך!

ירון
Bz.yaron@gmail.com