פחד בצבא

שלום

קודם כל רציתי לחזק את ידיך. בכל תקופת השירות בצבא, אתה לא נמצא שם כאיזה פרט בודד תלוש בתוך מערכת הצבא, אלא אתה הנציג של כולנו, ונלחם בשמנו נגד הרשעים אויבינו. זכותו של כל בית ישראל מאחוריך ובעז´ה כל החיילים יצאו בשלום וישובו בשלום וה´ ימגר צרינו לפניכם.

בנוגע לשאלותיך. אין לי כרגע זמן לפתוח ספרים ואענה לך מתוך קוצר ידיעותי (ובאמת היה ראוי שבשאלות חשובות שכאלה תתיעץ עם רב בעל עומק תורני והתמחות בנושא. – הרב רונצקי מאיתמר, יש כמה רבנים בעטרת כוהנים ועוד).
למיטב הבנתי עצם יסוד הפחד במצב נתון (של מפגש בין אישיות מסוימת לסיטואציה מסוימת) הוא פשוט רגש שמתעורר ולא תלוי בך. ולכן לגבי יסוד הפחד אין בכלל שאלה אם זה מותר – כי זה פשוט קורה. מה שנתון בידיך הוא ההתמודדות עם הפחד. האם אתה נותן לו להמיס את לבבך ולרפות את ידיך או שאתה נאחז בכל התשתית הערכית והמוסרית שנטעו בך הקב´ה, והוריך ושאתה המשכת לטפח – ומתוכה ממשיך לפעול במלוא החיות את כל מה שנדרש ממך.

לימוד התורה בכל רבדיו יכול לחזק את ההתמודדות לאחר מעשה עם הפחד (הוא מקשר אותנו לאידאלים הנצחיים וארוכי הטווח שהם הנותנים את המשמעות לכל המפעל הלאומי שלנו. והקישור הזה נותן לנו תעצומות נפש להתמודד). מצד שני לימוד התורה גם לאט לאט בונה בנו אישיות כזו שעצם נקודת הפחד הראשונית יותר ויותר קטנה. אנסה להבהיר זאת דרך שאלותיך.
שאלת מדוע אנו מפחדים מהמות הרי הוא רק מעבר לעולם הבא. אז נכון שזו האמת – אבל היות ונולדנו וגדלנו בעולם הזה, ובעצם כל חוית החיים החושית שלנו היא של העולם הזה אז רובנו מזהה את עצמו, את העצמיות שלו (או לפחות חלק גדול ממנה) עם העולם הזה. וממילא האובדן של החלק שלנו שתלוי בעולם הזה נתפס ככליון ואובדן. על העולם הבא נאמר בגמרא "עין לא ראתה זולתך" (גם הנביאים והמלאכים לא זכו להשיגו) זו מציאות שמעבר להשגתנו הרגילה ולכן קשה לנו לראות אותה כ"ממשית" וממילא מות באופן לא מודע נתפס ככליה.
הפלא של התורה הוא שהיא מקשרת אותנו לעולם הבא כבר בעולם הזה ("עולמך תראה בחייך") - וככל שהאדם התורה יותר זורמת בעורקיו – הממשות של העולם הבא יותר חיה בו וממילא באופן טבעי הוא יפחד פחות – עד למדרגתם של משה ואהרן שזכו למיתת נשיקה (שהמות מתואר כפעולה של אהבה וחיבור לה´). חשוב מאד אבל להבין שגם אחרי שאמרנו את המילים האלה זה לא משנה את המעמד הפנימי הנפשי שלנו (שהוא באופן טבעי רחוק ממדרגת משה ואהרן) ואסור לנו ליסר את עצמנו מדוע אנו לא כמוהם וכן מתעורר בנו הפחד.
נקודת מבט קצת אחרת – האדם מרגיש שיש לו תפקיד בעולם, איזו משימה גדולה שלשמה הקב´ה זימן את נשמתו דוקא עכשיו לעולם ושהוא מרגיש אחריות לממש ולהוציא אותה לפועל. בפחד, טמונה, מעבר לנקודה הלכא´ אגואיסטית, שאדם פוחד על עצמו, איזו דאגה אמיתית "לאינטרסים" של הקב´ה בעולם. נכון שהעולם הבא הוא טוב וכו´ – אבל גם העולם הזה לא לחינם נברא – ואנו הושמנו בו למטרה חשובה, ומי ימלאנה בחסרוננו ? (ורק מי שאולי כמשה ואהרן השלים את משימתו, את התיקון שהיה נדרש ממנו בעולם – יכול לעבור בשמחה לעולם הבא).

הצער שלנו שהוא גם הסיבה שאנו מנחמים את האבל – נראה לי שקשור לשתי הנקודות. זה נכון שהנפטר ממשיך להתקיים בעולם הבא שהוא אף יותר קרוב לה´ – אך אנו מרגישים את חסרונו בעולם הזה – כל המארגים השונים אליהם היה מחובר בעולם הזה – יש בהם פתאם קרע וחסר – שמצד אחד יכול להתפס כאובדן גמור ומצד שני יש איזו צעקה בחלל העולם - מי ימלא את מקומו, מי ירים את כל הדגלים שהוא נשא ברמה. אולי יש אפילו צד שהצער הוא יותר עלינו ועל העולם הזה מאשר עליו. לו ודאי טוב, אך העולם הזה חסר משהו (לפחות מצד קליטתנו החומרית שלנו).

ננסה לסכם. האתגר העיקרי שעומד בפניך כרגע, הוא ההתמודדות עם הפחד ולא לתת לו לפגוע בצלילות המחשבה והפעולה. בטוח הארוך ככל שאדם יותר ויותר מתקשר לתורה ואמונה – נקודת המוצא שלו להתמודדות משתפרת - אך כרגע , "אני מי שאני" ועם זה אני יוצא להתמודדות.

מקוה שה´ יאיר את עיניך איך להתכונן מעשית ורוחנית הכי טוב, ושבמידה ושתקרה לצאת לצפון או לכל מקום אחר זכותם של כל ישראל תחזק את ידיך ותשמר עליך.
אשמח לשמוע מה דעתך על מה שכתבתי ואם זה עזר לך (או שאלות הבהרה והמשך).
חזק ואמץ
אדם
admn@intermail.co.il