שאלה
שלום לרב.
בימים אלה החלטתי שאני רוצה לעבוד על מידת הענווה שלי. התחיל להיות יותר ענווה. התחלתי לחפש בספרים איך מגיעים למידה הזו וכו'. התחלתי באורחות צדיקים, וקשה לי עם מה שכתוב שם. כתוב שענו הוא מי ששומע חרפתו ואינו משיב, אדם שעולבים אותו, משפילים אותו והוא לא מגיב, כך מגיעים לענווה. אפילו אם שמע שאדם אחר אמר עליו משהו רע שהוא שקר, לא ילך לאותו אדן ויכעס עליו אלא יקבל על עצמו את הדין שזה מה שהקב"ה רצה. באמת כך צריך להיות?? שאנשים ירדו עלי, יצחקו עלי ואני לא אגיב? אני לא אגיד כלום? ככה צריך להיות? זה לא סתם להיות מושפל? מה הגבול בין השפלה לענווה? תודה רבה מראש.
תשובה
שלום וברכה!
כדי לתקן מידה יש לנהוג באופן זמני בקצה השני שלה שגם הוא למעשה לא טוב, אך הוא כרחי כדי להגיע לדרך האמצע. השפלה עצמית אין פירושה ענווה, אלא מדובר בקצה השני של גאותנות. לכן רדם גאותן ינהג זמן מה בדרך של השפלה עצמית עד שירסן גאותנתו ואז ידע לנהוג בענווה בלי להשפיל את עצמו וגם בלי להכנס שוב לחטא הגאוה.
בברכת כתיבה וחתימה טובה,
חיים דב בריסק