עם פתיחת חודש אירגון: השתגעתי כבר מההדרכה הזו, כן ללכת או לא?

מה מספר אח שלי...?
בהחלט. בלאגן זו מילה עדינה.
לוקחים אלף ואחד דברים, מקפלים לתוך מילה אחת 'הדרכה' ואחר כך, בשביל
שתרגיש שהם יצאו לארג'ים איתך הם מביאים לך קצת זמן לחשוב על זה.
כל ההתלבטויות שלך, הפחדים, הצפיות, ההבטחות, הרגשות, זה באמת מאוד אבל
מאוד מעניין את הקומונרית שלך והיא גם ממש תשמח לדבר איתך. על הכול.
אבל פשוש יקר, בשורה התחתונה היא צריכה לדעת בשתי מילים:
כן.
או לא.
אתה בפנים, במשחק,הלכת על זה.
או לא.
בלי מקום לטעויות,בלי זמן למשחקים, ובעיקר בלי אבל...
כאילו תחשוב איזה יופי זה היה אם היינו יכולים ללכת על ה'אבל' הזה.
כן, אני רוצה ומוכן להדריך, אבל אני רוצה שתוסיפי סעיף חברות:
זאת אומרת,שהחניכים שלי יבינו שאני גם בן אדם בתהליכי בנייה,וגם לי יש
רגשות וחולשות ולכן זה לא סותר שהמדריך שלהם מעביר להם אחרי הצהריים
פעילות על 'בינו לבינה' ובלילה ניפגש עם הגריל-פרנד שלו, (שהיא
במקרה,אופס..לא נעים, גם המדריכה שלכם) ללכת לסרט...
כמה קל זה היה אז...
אבל מה לעשות, שהחיים זה לא סרט, או יותר נכון אנחנו לא הבמאים.
אז אולי קודם כל כדאי שנתחיל בכלל מאיך אנחנו בכלל תופסים את המושג הזה:
להיות מדריך/מדריכה.
מצד אחד אין אפס. אנחנו הולכים לגדול בכמה דרגות.
בבום!!!
לא לאט לאט...לעבוד על עצמנו...זה לא צו'לנט עם קישקע שצריך לשבת טוב על
הסיר כל הלילה.
משהו יותר דומה להכנת פופקורן.
פתאום אתה שומע פיצוצים, בלאגנים...והתירס הקטן,
המפוחד,המבוהל...והצהוב...לובש את החולצת תנועה הלבנה ונהיה....פופקורן!
לבן כזה, מרשים...(ניראה לי קצת ניסחפתי...כולה פופקורן, אבל המסר ברור..)
לא משנה מי אתה, ולא משנה מה אתה,אתה הולך להיכנס כאן לדמות.
לנישה.
למשבצת ריקה.
ואיך שאתה נכנס אליה, תרצה או לא, אתה כבר נהיה אדם אחר.
וכן, זה הולך להפחיד, אבל אתה לא מאמין כמה כוח הולך להיות לך.
אתה כבר לא אדם פרטי.
עם רצונות משלך, חולשות, זמנים רעים.
את כל הדברים האלו אתה משאיר בבית, בתוך הארון נעול טוב טוב
ברגע שאתה לובש את החולצה, נכנסת לדמות.
התעטפת במסיכה. אתה עכשיו....
נותן.
וזה דבר ענק, אח שלי...ענק.
להפוך ממקבל, לנותן.
פתאום אתה חייב בעל כורחך לדעת להתמודד עם החולשות שלך.
כי מה, נניח באמצע פעולה לחניכים שלך עוברת בדיוק מולך מישהי, בת שניראת
באמת סוף...
אז אם היית אדם פרטי, לא היה איכפת לך להסתכל. שזה דבר כואב לכשעצמו...
אבל, עכשיו?
אתה הולך להעביר פעולה על שמירת עיניים ואתה בתור המדריך הולך להעיף
מבט על הנערה הזו שעברה עכשיו וכל החניכים שלך ייראו?
אתה יודע מה, והחלק הבאמת גדול כאן, שמבחינתך זה לא מתחיל בכלל.
כי אתה יודע שזה כבר לא היצר הרע מולך, זה לא מה יש לך להפסיד.
אנחנו מדברים כאן על עשרים נשמות...זה כבר משהו אחר,גדול יותר.עוצמתי יותר.
פתאום תופתע לראות איך שאתה נחשף לצדדים באישיות שלך שלא האמנת שהם קיימים בכלל.
וככה, באמצע פעולה, תעצור רגע...זאת אומרת,בלב שלך ותשמע את עצמך לוחש:
'רגע...המדריך הזה, שעכשיו כל כך הרבה אוזניים מקשיבים לו...כל כך הרבה
עיניים נעוצות בו הוא אני?'
ולאט לאט הקשר ביניכם, בינך ובין החניכים שלך יגדל והם יפתחו בפניך...ואז
תתחיל להרגיש את אחת מהתחושות הכי מדהימות ומשכרות שיש בעולם.
הרבה יותר מכל מה שהרגשת עד עכשיו:
את התחושה של הלתת.
של הלעזור.
להיות שם בשביל מישהו אחר...
לשבת עם חניך, לשמוע אותו ולדעת שבאמת עזרת לו.
הדלקת נשמה.
לחשת במילים שלך על ניצוץ כבוי.
הארת אותו. הולדת חיוך.
בלי צחוק אחי, בלי טיפה של ציניות!
ואחרי שתיתן...וככל שתיתן...
תאהב!
אהבה אמיתית אבל...בדיוק כמו שאומר הרב דסלר זצ"ל:
יותר משהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה!
תשקיע בהם, תחשוב עליהם, תמצא את עצמך עוזר להם...ובסוף באמת תאהב אותם!
כמו אח קטן. אחים קטנים.
והם יהיו חשובים לך. וממילא לא תרצה לפגוע בהם.
ואז...תעצור רגע. ותחשוב.
תהיה חייב לחשוב.
רגע, כמה מכל העניין הגדול הזה הוא אני וכמה מכל הדבר הזה זו מסיכה.
איפה האני האמיתי שלי ואיפה המסיכה....
כי אני...אני באמת רוצה להיות הדמות הזו.
המדריך. הנותן.
אבל אני יודע שאני לא כזה!
וזו תחושה מבאסת אחי....מבאסת לגמרי.
לדעת שיש פער בין מה שאתה משדר כלפי חוץ
בין הדמות שהולכת וניבנת לעיני החניכים שלך
לבין מה שאתה יודע שאתה באמת.
ואם יש לך ניצוץ של אמת...
זה יכאב לך. ויפריע לך. ויחרפן אותך.
ואז...תגלה שכבר אין לך את כל הזמן שבעולם לעבוד על עצמך
ואם לפני כן, אמרת לעצמך שאי"ה עוד חודשיים תתחיל לעבוד על עבודת המידות שלך
ועל שמירת העיניים ולשון הרע כי מה בעצם בוער ולמה להילחץ?
עכשיו...אתה יודע שהדד ליין שלך הוא הפעולה הבאה...
כי אתה לא יכול להרשות לעצמך ליפול בזה.
והאש הפנימית שלך תידלק...ותתחיל לחיות...לעבוד על עצמך, לשפר, לסגור פינות
לא בשבילך.
בשבילם ומתוך זה גם מימלא בשבילך.
אתה הולך לקבל מעין בחינה של משה רבינו.
ולא משנה שאתה יודע שאתה הרבה יותר דומה למושיקו מהמכולת....
יש כאן בחינה אמיתית של כלל.
של אדם שמוכן לתת למען הכלל.
של אדם שיודע שלהיות מדריך זה קודם כל לשכב על הגדר.
להיות מוכן להתלכלך בשביל החניכים שלך.
לחשוב קודם כל מה אתה, תוכל לתת להדרכה ולדעת באותה הנשימה שעצם זה שאתה
בכלל חושב בצורה הזו,זו המתנה הכי גדולה שההדרכה כבר הביאה לך.
לצאת מהקטנות.
לא מזמן הייתה לי שיחה קטנה עם כמה מדריכים באחד מהסניפים היותר 'דוסים' בארץ.
הנושא, איך לא, היה בהקשר של 'בינו לבינה'.
הם חשדו שיש להם כמה חניכים וחניכות שמתחילים להיכנס לביזניס...וזה קצת
הלחיץ אותם בתור מדריכים כי...'מה אומרים להם' ו'איך אומרים להם' וכו'...
ישבתי איתם ורציתי קודם כל לדעת איפה הם עומדים, איפה צוות ההדרכה עומד.
מה יותר מתבקש וטבעי לדעת אם להם, למדריכים ולמדריכות היה פעם או שיש להם
עכשיו קשר כזה...
למפרע התברר לי שהיו כמה מדריכות שרק מעצם הצגת השאלה...'התחלחלו'....
'זה היה בוטה מידי'...הם חשבו.
ואז חשבתי.
חשבתי כמה התפיסה של עצם הגדרת מושג ההדרכה לא ברורה.
כי איך הם חולמות בכלל להגיע אי פעם לחניכות שלהן, שהם קראו לי כי הן
חושבות שיש להן חברים, אם רק עצם העלת הנושא נחשב בעיני המדריכות היקרות
האלו,(שאני יודע מיודעי דבר שהן באמת נותנות הכול לשבט שלהן) כמשהו בוטה?
אז אם את בתור המדריכות שלהן,מרגישות שלא בנוח לדבר על זה, ש(זה לכשעצמו
דבר מדהים יפה וטהור, שמראה על עדינות ויופי פנימי...) איך אתם חולמות
בכלל להגיע אליהן ככה?
כי נכון לעכשיו הנשמה של החניכות שלכן נמצאת בסכנה וגם אם זה לא
ניראה לכן,(כי לכן לא היית חבר) אתן צריכות מעצם היותכן המדריכות
שאחראיות להן,לדעת שעכשיו זה הזמן לכלכך קצת את הידיים בשביל לעזור להן.
שלא יטבעו.
אתן חושבות שאין לכן כלים? שאתן לא מסוגלות נפשית?
סבבה, זה כבר משהו אחר.
בשביל זה יש אותנו.
אבל עצם התפיסה צריכה להיות שכל מדריך או מדריכה צריכים לדעת בדיוק לקראת
מה הם הולכים להיכנס.
וכן,הדרכה זה לא רק פעולות סטריליות של גזירה הדבקה וצביעת אידיאלים על הלוח-קיר.
וזו בחינה אדירה. גדולה!
של מסירות נפש. של הקרבה למען הכלל.
כמו שאמר פעם הרב מרדכי נויגרשל:
אני נוסע לגועל נפש של העולם,להודו, כדי למצוא נשמות בזבל...
אז כמובן שאנחנו לא ברמות האלו וגם אין לנו את הכלים האלו...אבל כן,יש
בהדרכה הרבה מהבחינה הזו.
מה עוד שהמון נושאים שאתם חושבים שאתם בתור מדריכים לא סגורים עליהם,
כמו למה באמת לא להתאהב לפני החתונה,
ולמה חבר וחברה זה בעצם שם נרדף לבית קברות
(ויתפוצצו כל אכולי הסרטים שחושבים אחרת ועוד לא קם השפוי הראשון שיוכיח לי אחרת.
ותבדילו כבר למען ה' בין רגשות אמיתיים שכל נער או נערה מרגישים לבין
התוצאות שיקרו אחר כך,שזה הבחינה של הבית קברות)
ובכלל האם אנחנו מאמינים שיש ריבונו של עולם או כמו שאמר הרב נוגרשל
שאנחנו יודעים שיש ריבונו של עולם יותר משאנחנו יודעים שאמא שלנו זאת אמא
שלנו...כל הנושאים האלו צריכים באמת להיסגר עליהם ישר והפוך.
כי אתה לא יכול למכור משהו שאתה בעצמך לא מאמין בו!
זהו אחי, זה פחות או יותר הסיפור ובקשר לאיך להוציא לך אותה
מהראש...תכתוב לי פרטי למייל כי זה קצת כבד עכשיו.
תנסה סתם להסתכל על סבתא שלה ולחשוב שככה היא תהיה...לא יודע,אולי זה יעזור.
לכן בשורה התחתונה:
אל תלך על ההדרכה!
תרוץ עליה!
תתאבד עליה!
כי היא תהפוך אותך לבן אדם אחר!
בדוק!

חוצמזה אתה תקבל כמה חולצות בחינם, לא שווה?

אם יש לך משהו לשאול, לברר, לייעץ,לספר,אתה לא יכול לישון בלילה
נמאס לך להיות ילד כאפות..מה שהולך...המייל פתוח.

רק טוב, בשורות טובות ויופי של חודש אירגון.

הגיעטען שאבעס.

נ.ב.
לכל העורכים של הלוח קיר:
לא, אתם לא אמורים לתקוע כל שנייה את המילה 'מטורף'.
מיצינו...

אבינועם
avinoam811@gmail.com