סיפור המגילה

יפעת שלום,
ברשותך, נחלק את שאלתך לשני חלקים התלויים זה בזה:
א. פעילות יהודי פרס ומדי כנגד שאר עמי הממלכה - טבח?!.
ב. לגיטימיות שמחת הפורים הנוהגת מאז ועד היום על אף, או, אולי על סמך מעשים אלו.

כמובא במסכת אבות (פרק ה', משנה ז'), נשיב "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון":
מעיון בהשתלשלות אירועי הפורים כמובא בפסוקי המגילה - נראה, כי מרדכי ואסתר, המהווים במגילה דמויות יהודיות בסיסיות, כלל לא שאפו כי יעמוד עמם ויילחם בבני פרס ומדי כתגובה לגזרותיו של המן. היפך הדברים הוא הנכון! מרגע היוודע גזירת המן, שאף מרדכי לדבר אחד בלבד והוא הפקעת הגזירה והצלת עמו. שאיפה שבאה לידי ביטוי במסר אותו בחר להעביר לאסתר בשכנעו אותה להתייצב בפני אחשורוש ולבקש על עמה: "...רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים..." (אסתר, פרק ד', פסוק י"ד). כל שביקש מרדכי להשיג באמצעות בת דודו - הוא רוח והצלה, לא נקם, הרס וחורבן אלא השארת הסטטוס-קוו בין העמים והתרבויות ברחבי הממלכה על כנו, בחינת - "חיה ותן לחיות".
כאשר אסתר נופלת לפני אחשורוש ומתחננת על עמה, אינה מבקשת היא פעולת גמול או נקם, אלא דבר אחד ויחיד והוא: "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ" בנמקה זאת בדרך ההגיונית והאנושית ביותר: "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר, פרק ח', פסוקים ה'-ו'). אסתר כדודה, מרדכי, שאפה להשיג אך ורק "רוח והצלה" לעמה - המשך קיומו, והסרת גזירות השמד אותן גזר המן.
אך דא עקא וממקום לא צפוי, נתקלה שאיפתם הבסיסית, הראויה והנדרשת של מרדכי ואסתר - שליחי האומה בחומה בצורה* והיא בדמות לא אחר מאשר אחשורוש הכביר - "המֹלך מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה". אחשורוש, לא מוכן להפקיע את גזרותיו של המן, שכן: "כְּתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (אסתר, פרק ח', פסוק ח'). מרצונו ושמא נאמר צרכו הוא של העומד בראש ההיררכיה הפרסית לשמר את תוקף תקנותיו. אין הוא מעוניין, או מסוגל לייסד תקדים של הפקעת התקנות שהופצו בהסכמתו ונחתמו בחותמתו, שכן כיצד יצטייר הוא בעיני נתיניו אם ישוב בו.
על כן, מציע אחשורוש: "כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר, פרק ח', פסוק ח'). האפשרות היחידה העומדת בפניו של אחשורוש להסיר תקנה - היא לתקן תקנה נגדית, תוך הימנעות בה מביטול הראשונה. לכן מורה הוא למרדכי ואסתר, כי יכתבו "על היהודים כטוב בעיניהם - בשם המלך".
כך, אכן עושים הם: "וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ...וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם...וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים...אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז...בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר...וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם " (אסתר, פרק ח', פסוקים ט'-י"ג).
התקנה החדשה החתומה בטבעת המלך הינה בעלת דמיון רב לתקנה הקודמת, אותה הגה המן: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר, פרק ג', פסוק י"ז). עם זאת, הרשות שנתנה למרדכי לכתוב "כטוב בעיניו" מובלטת. בעוד תקנת המן חלה על "כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים" תקנתו של מרדכי מבדילה ומוחלת רק על: " כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם". זאת ועוד מטרת התקנה החדשה אחת היא: "לעמוד על נפשם"! עולה אם כן שמרדכי הבין והפנים, כי לא יוכל לממש את שאיפתו הזכה ל"רוח והצלה" נטולי פעילות אקטיבית - שהרי אין דרך השלטון לחזור בו מהחלטותיו. לכן נוקט הוא באותה הלשון בה פורסמה האיגרת הראשונה מאת המלך, לה הוסיף הבחנות משמעותיות ביותר. כל הצר את עם מרדכי עתיד להישמד, להיהרג ולהיאבד מעל פני האדמה. מרדכי מאזן את תקנת המלך הראשונה בתקנה חדשה הקוראת למגננה ולא למתקפה חסרת רסן שאינה מבחינה בין רכים לתקיפים - "להיקהל ולעמוד על נפשם" מפני "הצרים עליהם" ותו לא! (בנוסף, בולט ההבדל שבין - "ושללם לבוז" שבגזירת המן לבין - "ובבזה לא שלחו את ידם" שבפעולת היהודים).
לאור האמור לעיל, קשה הוא הביטוי בו נוקטת המגילה - "להינקם מאויביהם". א.אבן שושן במילונו, כותב: "נקמה - גמול על מעשה, הִפָּרעוּת"* והרי איזו פעולה ננקטה כנגד היהודים במדי ופרס אותה יש לנקום?! ולחידוד - "נקמת" היהודים תחול באותו היום (י"ג לחודש שנים עשר) בו אמורות להתקיים הפרעות בהם עצמם. על דרך הדרש והחידוד ניתן לפרש "להנקם" כ-קימה (שורש ק.ו.מ) ולא כנקמה. קימה זו - היא הנזקקת כדי "להקהל ולעמוד על נפשם". קימה הנדרשת להקמתן של חבורות - חבורות יהודים המגינים על עצמם ומונעים מאויביהם לממש את גזירות המן.

בנוגע לחלקה השני של השאלה -
דברייך, בנוגע לשמחתנו על רקע האקטיביזם בו נקטו היהודים בימי הפורים זוכים לרוח גבית משמעותית בדברי החכם מכל אדם, כמובא במשלי (פרק כ"ד, פסוק י"ז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". על פניו נראה, כי אנו מרבים בשמחה "עד דלא ידע" דווקא על רקע נצחוננו את הפורעים, אך האם כך הם פני הדברים?! וכי יעלה על הדעת שמרדכי ואסתר שפעלו לטובת "רוח והצלה" ותו לא, כמובא לעיל, ישמחו ויגלו בנפל אויבי עמם?!
במגילה מצוין: "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם...בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר, פרק ט', פסוקים ט"ז-י"ז). בברור עולה, כי יום הפורים, הנחוג כ-"יום משתה ושמחה" חל בארבעה עשר לחודש אדר, בו נחו היהודים מאויביהם, ולא ב-י"ג לחודש בו לחמו בהם. בשמחתנו הרבה בפורים ובצייננו יום ייחודי זה איננו חוגגים את נצחון המלחמה והעמידה על נפשנו* איננו מציינים את נפילת הגויים וכשלונם במערכה. מציינים אנו - את אשר הפר ה-קב"ה את עצתו של המן* את המאורעות שנתהפכו ואת שזכינו שרצונם הראשוני של מרדכי ואסתר התקיים וזכינו ל"רוח והצלה".

פורים שמח,
צביקה, ישיבת הר-עציון.