נגיעה בבעלי צרכים מיוחדים

שלום וברכה

לפני הרבה שנים כתבתי לבקשת השרות הלאומי את הכללים הבאים:

בס"ד אלול ה'תשס"ג


טיפול בילדים מבוגרים, מוגבלים במצב קשה, על ידי בנות שרות לאומי


יש להבחין בין שלושה מצבים:
א. טיפול הכרחי, שאין בו שום ממד של חיבה, כגון: לעזור לקום וכדו' – יש לעשות טיפול זה במסירות ובדרך הטובה ביותר.
ב. טיפול נפשי בדרך של חיבה, כגון חיבוק כדי להעניק חום ואהבה וכדו' - הדבר אסור לבנות השרות, ולא הן מופקדות על כך.
ג. מצבי ביניים, כגון לחיצת יד לשלום וכדו' – הדבר מאוד תלוי בנסיבות. אם הדבר פוגע ומפריע ליציבותם הנפשית – הדבר מותר בדרך של "כלאחר יד", ובלבד שהיא תמלא את ייעודה.

יש להדגיש שני דברים:
א. אין לאפשר לבחורים הנפגעים ליגוע נגיעות של חיבה בבת השרות. דבר זה אסור גם להם וגם לבנות.
ב. חשוב מאוד כי מבחינה רוחנית בת השרות תתמקד בעבודה על עצמה לשני כיוונים: ראשון בהם היא להוציא מדעתה את העובדה שהיא חשבה כחוטאת בכך שהיא עושה זאת. להפך – היא עושה מעשה חסד גדול מאוד, ותורתנו ציוותה שלא להניח לנכשלים בצידי הדרכים, כי אם להקים אותם ולאמץ אותם, וזו אחת המצוות הגדולות שבנות השרות יכולות לעשות. שני בהם הוא לכיוון ההפוך – בת השרות צריכה לתור אחר דרכים המשקמים מחדש את צניעותה וקדושתה, וזאת על ידי לימוד בענייני צניעות (כדאי בספר כותנות אור) והקפדה יתרה על התנהגותה מחוץ למוסד.




כל טוב