שאל את הרב

מעמד הגמרא

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו 04/01/12 22:35 ט בטבת התשעב

שאלה

שלום רב

אני לומדת השנה במדרשה, ובאתי עם מאגר של שאלות לבירור ויותר משהבנתי שהבירור הוא לכל החיים הבנתי ששאלת היחס להלכה היא לא אחת מהשאלות שהרי בתוכה נכנסים, מבחינתי, רובן אם לא כולן...

וניסיתי לצמצם עוד יותר את השאלה והיא..-

מה המעמד של הגמרא?

הרי אני רגילה שבדיונים משתמשים באמירות הלכתיות בגמרא/ מעשיות של רבנים כבסיס מוחץ לדעות השונות. ומצד שני גם אמירות כמו "אנחנו בעידן אחר" ואמירות כמו "זה כבר לא רלוונטי" נפוצות עוד יותר.

איך להתייחס לגמרא? כאבן דרך -משמעותי ומושקע ורציני מאוד- בתוך כל מאגר הידע וההתפתחות שההלכה עברה {ומכאן ללמוד אותה ללא השלכה על חיינו}? או כבסיס התורה שבעל פה שבלימוד שלי אני מנסה להבין למה התכוונו ושאפו חז"ל ולנסות להגיע למקום הזה {ומכאן לא להאמין שיש התפתחות חיובית בפני עצמה, יחס לרוח התקופה וכו'}? או ללמוד כדי להבין את הכלים בהם ניתן להשתמש בדיונים הלכתים {ומכאן לא להתייחס לתוכן הדברים כמו ל"צורה" שלהם}?

כי אם לא מחליטים או לחילופין מחליטים שגם וגם וגם, מה בעצם יוצא? שאנחנו משתמשים בגמרא איך שבא לנו ומתי שבא לנו! והרי ברור לי ששיקול דעת יכול להיות עצלנות/התחנחנות/כל דבר אחר במעטה של צדק/אמת... ולהיות משוכנעים בכך...

אז מה עושים?! בשביל מה ללמוד? לא ללמוד גמרא כי אני לא רב ואין לי שיקול דעת נכון?! {והשאלה היא מהותית כללית, על מהות ההלכה, בלי להתייחס כרגע לסוגיית לימוד גמרא לבנות בבקשה}

אני שואלת לא רק מתוך רצון להבין, יותר מכך מפחד כנה ממה שקורה. מכך שכל כך מהר דברים משתנים. הלכות נמחקות ואחרות תוספות את מרכז הבמה, ולפעמים רוחות אחרות- "מרוח התקופה" בכלל מנצחות את כולן. יוצא שכל אחד עושה מה שהוא רוצה- מה שרווח בכל מקום- אבל כאן עוד ב"שם ההלכה" והאורתודוקסיה. ולאן נגיע?! כשבשיטתיות עוברים הלכה הלכה, עושים ווי על זה שקראנו את הדעה ההפוכה בגמרא או בכל מקור אחר, מראים למה היא לא רלוונטית לרוח התקופה, מביאים מקור אחד או שתיים אחר- לפעמים גם מהגמרא וזהו.

הופכים את "רוח התקופה" ו"התפתחות ההלכה" לדגל ובכך "ממסדים" ,ועוד בהלכה, את ה"כישלון" שבתקופה והופכים אותה לנורמה דתית.

לאן נגיע? תמיד ידעתי שהגבול הוא מסוכן ודק. וגם ידעתי שזה לא סיבה לשנות גישה אם זה נראית כנכונה {אולי לא ממש הצגתי את הגישה המשלבת שאני גדלתי לתוכה כחיובית כל כך,

תשובה

שלום וברכה

השאלה שאת עוסקת בה היא כמובן מהמסובכות ביותר הקיימות.
נקודת המוצא היא כפולה" מחד גיסא, הגמרא היא חוט השידרה של תורה שבעל פה. היא התקבלה כספר המהווה נקודת מוצא לכל הדיונים ההלכתיים, לכל העיסוק בנושאי מחשבה ואמונה, לפרשנות התנ"ך ועוד ועוד. לא ניתן לזוז בנושא כלשהו בלי הגמרא.
מאידך גיסא, הגמרא לא סגרה את התורה שבעל פה בכלוב. ישנם כלים פרשניים שונים, ולמעשה כל פרשנות נותנת משמעות אחרת לגמרא עצמה; ישנם שינויים במציאות, ולעתים אנו מניחים כי לו חכמי הגמרא היו מודעים למציאות המשתנה – הם היו פוסקים אחרת, וכדו'.
לאמור: נקודת המוצא היא הגמרא, אולם לא תמיד נקודת המוצא היא נקודת הסיום..
בשל כך, יש צורך להתמקצע בלימוד הגמרא ובמסורת הפסיקה, ושם רואים כי את העובדה שתיארתי: הגמרא היא נקודת המוצא, גם בתוכן שלה וגם בצורה שלה, אלא שזו פתיחת הדיון, ולעתים מזומנות פוסקי ההלכה ממשיכים את קו הצורה, וטוענים כי התוכן צריך להיות אחר.

האם אנו עושים "מה שבא לנו" ? התשובה היא שהסכנה הזו אורבת לנו, אולם לאורך הדורות אנו מתמודדים על שאלה זו בדרכים מגוונות. ראשית, אנו מנסים להכשיר את עצמנו במידות מתוקנות, כדי שאנו נהיה אנשי אמת שמבקשים באמת את רצון שמיים, ולא את מה שנוח לנו ומה שבא לנו לומר; שנית – אנו מנסים להיות עקביים בשאלה מתי אנו סוטים מתכני הגמרא ומתי לא, ועקביות זו היא אחד המנגנונים השומרים עלינו לעשות פעם כך ופעם כך; שלישית, אנו מצמצמים מאוד את המקרים בהם אנו סוטים מהגמרא; רביעית – אנו מנסים לבסס את הטיעון כי הגמרא עצמה הייתה סוברת אחרת לו הייתה מכירה את השינויים הרבים והמגוונים במציאות, וכדו'. אלה רק חלק מהכלים בהם אנו משתמשים.
על כן, המסקנה שלנו היא הפוכה: דווקא ללמוד הרבה גמרא, דווקא ללמוד את אורחות הגמרא ואת קו המחשבה שבה, דווקא להיות מסוגלים לבסס את העמדות שלנו על חוט השידרה בלי לסטות ממנו, ועוד ועוד, ואז אנו רואים כי גם במציאויות בהם אנו לא נאמנים לפשט גמרא באופן מוחלט – אין הדבר גורם להתמוטטות אלא להפך.
איני חושב שהמציאות שאת מתארת היא המציאות הרווחת. איני חושב שהשתלטה עלינו רוח שינוי, ובעניינים רבים ממש אפשר לראות כיצד הגמרא עצמה והפסיקה הקדומה מעצבת את דרכנו כפי שהם.
מנגד, צריך להדגיש גם את הצד ההפוך. אם אנו סבורים כי המציאות מחייבת הלכה אחרת, ולא זו בלבד אלא שאנו יכולים לתמוך את עמדתנו בראיות שחכמים עצמם היו פוסקים אחרת לו היו חיים בתקופתנו, הרי שהמשך ההלכה הקדומה היא סילוף התורה וטעות חמורה, שגם גורמת לנו לעשות דברים לא נכונים, וגם מרחיקה עוד עוד אנשים מיראת שמיים.

כשמודעים שהבעיה קיימת לשני הצדדים – נעשים מתונים יותר, ולא מזדרזים לשנות, ובד בבד לא נותרים נאמנים לדברים שאסור להישאר להיות נאמן אליהם.

כל טוב

כתבות נוספות