מספר שאלות בהלכה

שלום וברכה.
אענה ע"פ הסדר של השאלות.
1. אסור להישקל ולשקול בשבת בכל סוג של מודדי משקל. אם השקילה היא לצורך מצווה , כגון לבדוק משקל של חולה לצרכים רפואיים חיוניים או לדוגמה לשקול מצה, כדי לדעת מה הוא שיעור כזית, כדי לצאת ידי חובה וכו' אז מותר.
2. לפי רוב הפוסקים כיסוי ראש לגבר, שלא בשעת תפילה ולימוד תורה, הוא מנהג ומידת חסידות ולא מן הדין. אך בזמן התפילה יש לכסות את הראש מן הדין. גם לפי זה אפשר לחלק בגודל הכיפה ( וכך עושים חלק מהפוסקים ) –בזמנים שאדם לא מתפלל ולא לומד תורה אפשר להסתפק בכיפה קטנה, אך ניכרת מכל צדדי הראש, אבל בשעת לימוד תורה ובשעת תפילה צריכים כיפה שתכסה לכל הפחות רובו של הראש. יש לזכור, שהיום לכיפה ולגודלה יש משמעות חברתית, ולכן יש להתחשב גם בזה.
3. ברמת העיקרון, לכפות הרגליים אין דין של חלקי הגוף, שצריך לכסותם גם באופן כללי וגם בשעת התפילה, אבל יש ענין של כבוד בפני בורא עולם – על אדם להיות לבוש באופן מכובד בזמן שיחתו עם הקב"ה ( כלומר בזמן תפילתו ), זה שייך גם לכפות הרגליים, שלא להיות יחף. אך יש הרבה מתירים להתפלל גם כשיחפים, כמובן לא בבית הכנסת. בבית הכנסת יש ענין של יראת המקדש, כיוון שביהכ"נ מקדש קטן. אבל יש מקילים גם בבית הכנסת להיות יחפים. לכן, באופן עקרוני מותר לומר קריאת שמע על המיטה כשיחפים, אך ראוי לנעול משהו.
4. הרמב"ם רואה נטילת ידיים וברכת הפת כשני דברים נפרדים – יש מצווה דרבנן לעשות נטילת ידיים לפני ארוחה חשובה, שמחייבת ברכת המזון ( כגון ארוחה עם לחם ) ויש חיוב ברכות על האוכל. כיוון, שע"פ הרמב"ם, מדובר על שני ציווים נפרדים ולא קשורים, לכן אין שום חיוב שלא להסיח דעת בין נטילת ידיים לבין ברכה על הפת ואכילתו. משמעות הדבר, שלנוהגים ע"פ הרמב"ם, כגון חלק מיהודי תימן, מותר לדבר בין נטילת ידיים לבין ברכת המוציא. אך כל שאר הקהילות לא קיבלו פסקו של הרמב"ם, ולכן להם אסור לדבר עד שיברכו על הפת ויאכלו קצת ממנו.
5. ענין של היתר חצאיות קצרות שעוברות את הברך מטה בישיבה שנוי במחלוקת הפוסקים, שנובע ממחלוקת הראשונים והאחרונים, מה זה שוק באישה, שנאסר משום גילוי ערווה. דעה הרווחת בפוסקים היא, ששוק זה חלק העליון של הרגל מהברך ומעלה, אך יש סבורים , כגון חזון איש , ששוק זה החלק התחתון של הרגל מהברך ועד הקרסול. גם לחזו"א אין איסור של ראיית צורת הרגל בשוק, אלא רק איסור גילוי הבשר. למעשה יוצא שהמחלוקת היא, אם יש חיוב לבישת גרביים, שדרכם לא רואים את העור של הרגל או אין חיוב כזה. להלכה, נשים החרדיות והרבה בנות מציבור דתי לאומי מחמירות כדברי חזו"א . כלומר, אם הן לובשות חצאיות קצרות, כמובן אלו, שעוברות את הברך ב 10 ס"מ בישיבה ( חצאיות אחרות אסורות לכו"ע ) הן מקפידות לשים גרביים. אך, כאמור, יש גם מקילים ולא מחייבים לשים גרביים. הרבה דברים בענין הזה באמת תלויים בנורמות חברתיות בתוך הציבור הסובב את הבחורה/אישה ובפוסק האישי של כל בחורה או אישה.
לענין, האם חצאית ארוכה עדיפה על חצאית קצרה עם גרביים. ע"פ ההלכה אין שום ההעדפה, זה כשר וצנוע וזה כשר וצנוע, אך, כאמור, יהיה שוני שהוא תלוי חברה. בחברה החרדית לא מקובל ללכת עם חצאית ארוכה עד כפות הרגליים, אלא יש ללבוש חצאית שיורדת 10 ס"מ מתחת לברך וגרביים אטומים. בציבור דתי לאומי מקובלים שני הסוגים של הלבוש.
אם להעדיף חצאיות קצרות ( אני מדגיש שוב, רק אלו שמכסות את הברך גם בישיבה ) עם גרביים או בלי? צריכים להתחשב במקובל בסביבתך וכמובן בפוסק האישי שלך, יש לשאול אותו. אם שואלים אותי, אני אומר שעקרונית מותר גם בלי גרביים, אך כדאי לחוש לדברי המחמירים.
בברכה,
חיים .ב. , ישיבת הר עציון