שאלה
בהי"ת ובהשתדלותנו.
אלף מאמרים ומכתבים ושאלות ותשובות כבר נכתבו על זה.
וזאת באמת מחלת הדור, שהכל כ"כ חשוף ופתוח ופרוץ לרוחות ולקור,
ואין מספיק חום קרבה ואהבה אמיתית.
אז מחפשים תחליפים, ובורחים לרגשות אינסטנט וריגושים מפוקפקים.
רק מכניסים לדמיון ונותנים לו לרוץ.
והכל תמיד נשמע כ"כ מושלם, כ"כ טוב ויפה, שאי אפשר שלא להרגיש קטן ופגום ואפסי ועלוב.
אז גם הביטחון העצמי יורד, והדימוי העצמי ברצפה, והערכה עצמית... מי שמע על זה בכלל?
ואז נכנסים למערבולת שאין לה התחלה ואין לה סוף, רוצים לברוח מעצמך, אז בורחים לשם, והבריחה הזאת משאירה בפנים רק חורבות, מפרקת את מעט הביטחון שהצלחת לבנות מאז הפעם הקודמת.
אני כותבת בפעם האלף ואחד, כדי שאולי אצליח לנסוך מעט כוח ברצון הרפוי, להרים מעט את הרוח השבורה. כדי לעזור למישהי (או אולי מישהו) להחזיק מעמד, לעמוד בפיתוי, עוד פעם אחת.
רק עוד פעם אחת.
ומי יודע? אולי זאת תהיה הפעם האחרונה...
היום, ב"ה, אני נקייה כבר תקופה ארוכה.
נשמע כאילו הייתי מכורה לסמים.. מה שנכון. רק לא סמים מהסוג המקובל.
הן באות אליי, המחשבות האלו, התמונות, המילים... מבליחות לרגע איום אחד, ומשאירות אותי לבד ללקק את הפצעים ולהמשיך קדימה בלי להתעכב.
תקופה ארוכה אחרי, ועדיין כל יום הוא מלחמה. לפעמים הם קשים יותר, הקרבות, לפעמים קלים, אבל המאבק לא נגמר. הרצון הזה נמצא שם, מדגדג בקצה האצבעות, וככל שאני גדלה- גם החופש שלי גדול, ואיתו האפשרויות, והפיתוי הולך ונעשה מסוכן יותר ויותר.
עכשיו נשמע שהמצב טוב, והוא באמת טוב ב"ה.. בהתחשב בנסיבות.
אבל הוא כבר היה גרוע יותר, הרבה יותר.
אחותי, הבור הזה, שאת נמצאת בו עכשיו?
אם תסתכלי סביבך, תראי איך שכל הקירות מלאים בסימנים של הציפורניים שלי שניסו לצאת.
תראי איך שכל הרצפה זרועה בשאריות של הרגעים המיואשים שלי.
של התחושות המגעילות של אחרי נפילה. וככל שהייתי נקייה יותר לפני... ככה הרגשתי מלוכלכת יותר אחרי. וכל נפילה רק מערערת אותך שוב מחדש, מחלישה אותך יותר ויותר... מקרבת את הפעם הבאה.
תקופות נוראיות, של תיעוב עצמי וניתוק ועייפות פנימית ועצבות ובדידות.
בדידות יותר מהכל.
כי זה מרגיש כאילו שאין מי שתצליח להבין אותך.
וגם אם תהיה מישהי קרובה שתצליח...
מה היא תחשוב עלייך?
הרי הכל פה בנוי על חיצוניות, זה כל מה שמחזיק אותך שלמ
תשובה
יישר כח גדול
חנוכה שמח וחודש טוב
חברים מקשיבים