מוסר ותורה

שלום רב,

יישר כח על השאלה החשובה. באמת מאד מאד חשוב לברר את היחס שבין המוסר האנושי לבין התורה, ובמיוחד בימינו שכל מיני אנשים נוטים להדגיש את הפער שיש כביכול בין השנים.
ראשית, אתחיל בנקודה החשובה ביותר. צריך תמיד לזכור שמקור הכל הוא הקב"ה, וכמו שמקור התורה הוא מהקב"ה, וכמו שכתבת בעצמך, שהנשמה שלנו חוצבה מכסא הכבוד, וכך גם כל ההרגשות המוסריות שלנו מקורם אלוקי! לכן, קצת מוזר להגיד – מה היה אילו היה כתוב בעשרת הדברות – 'תרצח', 'תנאף', הרי מי שנתן את הדברות, הוא גם זה שנטע בנו את ההרגשות המוסריות, ובאמת אנחנו רואים שברוב המוחלט של המקרים, ההרגשות המוסריות שיש בנו, מתאימות לציוויי התורה. אמנם, יש מקרים בהם קיים לכאורה ניגוד בין שני אלו, אבל צריך לזכור שאנו מאמינים שהקב"ה הוא יוצר הכל, וממילא גם אם קיימות סתירות לעינינו, זה רק משום שאנחנו מוגבלים ולא מצליחים לראות איך שני הדברים מתיישבים.

אחרי שביררנו את הנקודה הזו הכללית, צריך לברר כל נקודה ונקודה בפני עצמה – כל מקרה בו אנחנו רואים כאילו התנגשות בין המוסר האנושי ובין התורה, צריך לברר האם באמת קיימת התנגשות ואיך להסביר אותה ואני אתייחס לשתי הדוגמאות שהזכרת.

לגבי עונש מות, קודם כל צריך לזכור, שאמנם מחלל שבת חייב מיתה, אבל חז"ל מלמדים אותנו שסנהדרין שהורגת אחת לשבע שנים/לשבעים שנה היא חובלנית. זה מכיון שהתורה אמנם חייבה מיתה, אבל היא הטילה כל כך הרבה תנאים ומגבלות על ביצוע עונש המוות כך שזה היה מאד מאד נדיר. זה בא ללמד אותנו שני דברים חשובים. קודם כל, כשהתורה אומרת שהוא חייב מיתה, היא בעיקר רוצה להמחיש לנו עד כמה החטא חמור, עד כמה זה נורא ואיום לחלל שבת. גם אם אנחנו לא רואים את הנזק שיש מזה, הקב"ה יודע והוא מלמד אותנו שהנזק הוא עצום – נזק כזה שמי שגורם אותו מגיע לו למות כאילו הוא הרג בן אדם או חטא חטא חמור אחר. דבר שני לא פחות חשוב. מי שחלל שבת, וכאן התחייב מיתה בבי"ד זה אומר על החוטא הרבה מאד. הוא לא סתם 'בטעות' הדליק את האור. הוא בעזות מצח חילל שבת, לא אכפת לו מכלום, אמר בפירוש שהוא מוכן לקבל עונש מות על העבירה הזו – רק כך מתחייבים מיתה. מי שהוא כל כך מעז פניו, הוא בעצם מוציא את עצמו בידיים מהחברה. יש הרבה חוטאים שהחברה יכולה להכיל. חוטא כזה שמראה בעצמו שלא אכפת לו מכלום, אפשר כבר להבין מדוע הוא איבד את הזכות לחיות כאן בעולם הזה.

לגבי עקידת יצחק, אתה כתבת שבאופן אישי אתה לא היית עושה את זה. אני לא בטוח שאני מאמין לך אבל אני יודע דבר אחר מאד פשוט. כולנו חונכנו על עקידה לא פחות גדולה – אנחנו מחנכים את ילדינו לנאמנות לארץ ישראל, לעם ישראל- לשרת בצבא, להגן על המדינה, למרות שאנחנו ביודעים מכניסים אותם למקום סכנה. מה מונע מכל אחד מאיתנו לרדת לאוסטרליה, לגדל כבשים באיזה חווה ולשמור על חיי ילדיו. כל אחד מאיתנו מבין שאין טעם לחיים אם אין משהו מעבר לזה, אם אין אידאל שכדאי למות למענו, וכאשר האידאל הוא לשמור על עם ישראל ועל תורת ישראל, ודאי ודאי שכולנו מזדהים עם ההקרבה – ההקרבה העצמית וגם ההקרבה של הילדים שלנו.

ועכשיו לנקודה האחרונה. כל אלו המקרים שצינת הם מקרים תיאורטיים, מופשטים ועל כן לא ממש נוגעים אלינו. כשאנחנו מדברים על מפגש בין מוסר ותורה, אנחנו צריכים לשאול את עצמינו, איפה [אנחנו] נפגשים בפער הזה. לא מבקשים מאיתנו להרוג מחללי שבת ואפילו לא להרוג את עמלק. בהחלט יכול להיות שהקב"ה מעמיד מישהו בנסיון, בין הלב שלו ובין הצו האלוקי, אבל הנסיון הזה הוא אישי ומותאם למי שעובר את הנסיון. לכן, אני ממש לא רואה צורך להיות מוטרד בשאלה המופשטת – המצוות נראות לי אכזריות. אנחנו צריכים לשאול את עצמינו – מה אני עושה, שאני מרגיש שמנוגד ללב שלי – ואת זה לנסות לברר. במילים אחרות, זה לא 'במקרה' שאנחנו לא הורגים היום מחללי שבת. לא הגענו עדיין למדרגה הגבוהה של הבנה מהו חילול שבת, ובעיננו הריגה כזו נראית כאכזריות, ולכן עדיין לא זכינו לסנהדין שיש בכוחה לדון דיני נפשות. בע"ה אנחנו מצפים להתעלות הרוחנית של כל עם ישראל וייחד איתה חידוד ההרגשות הרוחניות וחידוד ההרגשות המוסריות, כך שנבין איך 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו' – איך הכל מותאם – גם המוסר האלוקי וגם המוסר האנושי.

מקוה שהועלתי קצת, הנושא באמת ארוך ומסועף ועל כן התיחסתי רק לנקודות שהזכרת בשאלתך. אם תרצה להמשיך את הבירור בנושא זה או בכל נושא אחר, אתה מוזמן בשמחה לחזור אלי ישירות למייל.

טוביה
tsbias@actcom.co.il