שאלה
שלום רב
כחלק מלימודיי במנהל עסקים, אני מתמחה כעת בשיווק ופרסום. עם הלימודים, התעוררו אצלי מספר שאלות לגבי מוסריותו של התחום .
1. התפיסה הבסיסית היא, שהצרכן אינו רוכש מוצר אלא חוויה. לכן נדרש להפוך מוצר למותג, דהיינו, ממוצר פשוט שעומד במדף, למוצר בעל משמעות רגשית במוחו של הצרכן. לכן, מעבר למוצר הפשוט בונים עולם שלם של תחושות, רגשות ואסוציאציות שאופפות את המוצר ושהמשתמש במוצר ירגיש אותם. דרך השיווק והפרסום (בסרטונים בטלוויזיה, במודעות בעיתונות, בעיצוב האריזה וכו') מעבירים את התחושות והדימויים הללו למוחו שלך הצרכן, וכשהוא משתמש במוצר הוא חווה את זה במודע ובתת מודע. יש להדגיש כי לאחר הפרסום הצרכן באמת חווה את החוויה כך שהצרכן באמת נהנה.
אתן מס' דוגמאות להמחשה:
א. קוקה קולה - מעבר למשקה עצמו ישנם תחושות של כיף, נעורים, חברות,טעם החיים ועוד
ב. בירה גולדסטאר – מותגה עם גבריות, שחרור ("תשתחרר גבר")
ג. במבה אסם - הדמות הדמיונית של התינוק של במבה, המככב בראשם של הילדים.
ד. ועד הרבנים לענייני צדקה - ישועות
2. לעיתים האסטרטגיה היא למתג מוצר כיוקרתי (הרבה מעבר למה שהוא שווה באמת) ובהתאם לכך להעלות את המחירים. זה נפוץ בעולם הביגוד שמותגים נמכרים במחיר גבוה רק בגלל שהם "מותגים", אולם הדוגמא הבולטת לכך היא הבשמים, שלמרות שלייצר אותם זה זול הם נמכרים יקר רק כדי להיחשב יוקרתיים. כמובן שגם כאן החוויה אמיתית לגמרי, משום שהלובש מותגים באמת מרגיש טוב יותר, ואפילו ניתן לראות עליו שהגב שלו מזדקף והליכתו נעשית בטוחה יותר.
רציתי לדעת האם זה מוסרי לנקוט בשיטות הנ"ל לפי התורה ואם כן עד כמה.
בתודה על התשובה ועל הקדשת הזמן
תשובה
שלום
בקניין יש שני עניינים- גמירות דעת, ושווי המקח.
ישנה מחלוקת של הסמ"ע והט"ז בקרקעות אם גמירות דעת בקניין, כך שהקניין הוא ביטוי למקח בלבד, הוא תופס, או שצריך ממש שווי המקח (סמ"ע) כדי שהקניין יחול.
לדעת הט"ז (וזה פשט הגמרות ורוב הראשונים) שקניין יכול להיות גמירות דעת בעלמא, וצריך ערך מועט רק בשביל החלות הטקסית שלו, פשוט שאין בעיה בלמכור חוויות תמורת תשלום גבוה כשהמוצר הממשי הוא זניח. הם לא משלמים על שווי המוצר שבידיהם אלא על החיבור אל המוצר ואל מה שהוא מסמל. הקניין בפועל הוא גמירות דעת על הזיקה הקנינית הזו הנצרכת עבור ההמון ברמה הפסיכולוגית, וחל על החפץ הזול.
ואפילו לדעת הסמ"ע, מה שהוא אמר הוא במקרה הפוך- שהקונה משלם מעט מאד והמוכר נותן הרבה, אך כאן ההמון מגדיר ששווי המקח מבחינתו הוא כך וכך, למשל 8 ש"ח לבקבוק קולה קטן, על אף שפשוט שהבקבוק עולה גרושים בפועל. וכיוון שאין מעות קונות מתקנת חז"ל במטלטלין, והרמ"א הכריע שהדבר תלוי בהסכמת הצדדים בימינו, אזי אין בעיה למכור בכסף בשווי רב משהו ששווה גרושים (בכפוף למגבלות הלכות אונאה וגובה הפקעת המחיר כמבואר בחושן משפט) וגם לדעת הסמ"ע, למרות שהנמכר זול באמת מאד.
אמנם יש גבול גם לזה, והוא שלא להונות את הלקוחות, ולא לומר שמשהו הוא שווה כשהוא לא. למשל לא לומר שקולה היא בריאה כשהיא רעילה. אך אפשר לומר שהיא טובה לך כלקוח בשל התחושה, ואין בזה שום בעיה מוסרית.
כל טוב