מאבד את עצמי כשאני בבית

שלום.
קודם כל לא להבהל. אני למדתי במכון מאיר ואני זוכר ששוחחתי בנושא עם הרב אורי שרקי ראש המחלקה הישראלית,והבנתי שזו בעיה שמשותפת פחות או יותר לרוב התלמידים במכון. (ובמיוחד כאלה מתחזקים או חוזרים בתשובה).
אני לא זוכר מה הוא הסביר לי בזמנו אבל נראה לי שזה קשור לפער שיש בין מה שאנחנו לומדים ויודעים באופן ראשוני בשכל לבין מה שאנחנו מפנימים וחיים.
תכונה ומטרה בסיסית של הלימוד היא ללמד אותנו דברים חדשים (או עומקים חדשים בדברים שאנו כבר יודעים) - אחד היתרונות של השכל הוא, שהוא מאפשר לנו להפגש גם עם דברים שאנחנו עדיין לא "חיים" אותם. מושגים של אמת, של טוב יותר עמוק ממה שאנחנו מכירים. באמת זה מאד מרומם ומשמח להפגש עם מושגים כאלה. אלא שמיד יש בעיה שמכונה "מוסיף דעת מוסיף מכאוב" - תמיד יש פער ביני לבין התוכן שלמדתי וזאת מכיון שאני קשור אליו רק בשכל ובחיים אני עוד לא מממש אותו.
ולכן בישיבה שהיא חממה מוגנת ואני כל כולי עסוק בלימוד ויש מעטפת של סדר יום ואוירה שעוזרים לי אני באמת מצליח גם לממש חלק. אבל בבית ברגע שאני חוזר לסביבה שבה חיים ופועמים כל הדברים הרגילים שהייתי קשור אליהם (משחקי מחשב, טלויזיה, בילויים וכו´) אז פתאם מתברר שהקישור שלי אליהם בחיים הוא עדיין יותר חזק ויש איזו "נפילה" שבאמת בשכל היא לכאורה לא מוסברת - וזה כ´כ מתאים למה שאתה מתאר שפשוט זה קורה לך. אבל כמו שבטח אתה כבר מבין זה חלק טבעי של תהליך הלימוד וחשוב מאד לא להתיאש - מורי הרב יהושע צוקרמן אומר שהפתרון הוא רק להוסיף עוד דעת. להתקשר עוד יותר במושגי הטוב והקודש עד שלאט לאט הם מופנמים יותר ויותר (יש איזה חלחול איטי מהשכל, לדמיון, לרגש עד לקצה שהם המעשים - שאני ממש חי את האמת הזו). זה מבחינת הפתרון ארוך הטוח.
בטוח המיידי קודם כל עצם זה שאתה מרגיש כאב ותסכול זה כבר סימן טוב - סימן שבלבך אתה כן שייך - רק שאתה עוד לא מוצא דרכים לממש. מה שאני הייתי עושה לפני שהייתי נוסע למקום שידעתי שעלול להיות לי בו קשה - זה שהייתי מנסה לחשוב מראש ולתכנן, תוכניות לעשות במשך היום, דבר תורה קטן שאגיד בסעודה, וכו´. הבעיה אצלי היתה נוצרת ברגע שהיה חלל זמן שכאילו לא ידעתי מה לעשות איתו ואז אתה פשוט גולש להרגלים הקודמים שלך.
עוד כיוון זה לא רק לתכנן פאסיבית, אלא למצוא לך איזה משהו "גדול" לעסוק בו בבית. עזרה והדרכה בסניף המקומי של בני עקיבא, גמילות חסד (עזרה בלימודים למישהו שמתקשה, לחזק מישהו בתורה, התנדבות באיזה ארגון צדקה וכו´). אפילו שזה יהיה רק חלק מהזמן אבל זה יתן אוירה של תנופה חיובית לכל הביקור בבית וימלא לך את הראש במחשבות חיוביות.
(מצד שני חשוב גם לא רק ללמוד כל היום בבית או להיות עסוק בדברים מסביב - יש חשיבות לחיות את הרובד הפשוט והטבעי של החיים (כמובן שבצורה טובה וישרה). לשוחח עם ההורים והאחים, לבלות איתם יחד, להפגש עם החברים. הבריאות של חיים פשוטים היא חלק ממבנה האישיות השלם שלך והיא חלק שלפעמים חסר בימים בישיבה ולכן אדרבה תתן לך יתר כוח בהמשך בישיבה - וגם חשובה מבחינת הקשר למשפחה. )
דבר אחרון - לגבי התפילין. אתה בעצמך נתת כיוון נכון מאד - יש הרבה מה להעמיק במצות תפילין, ואולי תבקש מאחד הר´מים שלך בישיבה שיתן לך מקורות והכוונה בנושא. בכלל עדיף גם שתתיעץ איתו לגבי המצב בבית כי אין כמו עצה פנים אל פנים של מישהו שמכיר אותך. (מכתב כזה רק נותן כיוונים).
חוץ מזה אתה יכול גם לדבר עם אביך או אחד האחים שנוח לך לדבר איתו (אם יש כמובן) - לשתף אותו בקושי ולבקש שאולי יעזור לך. זה דבר מאד חשוב לשתף (דאגה בלב איש ישיחנה), וההורים מאד שמחים עם זה (ואפילו שזה דבר "לא טוב") - במיוחד כשאתה כ´כ רוצה להתקדם ולהתחזק בענין.
עד כאן להפעם, אשמח לשמוע אם יש לך עוד שאלות או דברים שצריכים הבהרה.
עלה והצלח,
אדם,
adamn@intermail.co.il