*לשון הרע וקנאה

שלום וברכה,
קראתי את השאלה שלך והבנתי את התחושות שתארת.טוב שכתבת ושאלת ושאת לא שומרת הכל בפנים.

באמת לא קל לראות את האחרים שנראה טוב להם, שהכל מושלם ולנו יש קשיים ולא לקנא בהם. אשתף אותך בסיטואציה אישית: כשהייתי בכיתה י´ בערך , היתה תקופה שהייתי מאוד מתוסכלת. אני כבר לא ממש זוכרת למה, נראה לי משהו כמו כישלון במתמטיקה... פגשתי חברה שלי גדולה ממני בשנה שהיתה נראית לי תמיד מושלמת, שהכל הולך לה* צדיקה, בעלת חסד, חמש יחידות מתמטיקה, חמש אנגלית, קל לה במקצועות קודש וכו´.. אמרתי לה (לא בכעס אלא כדי לשתף, לקבל חיזוק ובאמת להבין) "איזה כיף לך. הכל טוב אצלך כלום לא קשה לך". אני לא זוכרת את כל התשובה שלה, אבל המשפט הראשון שלה הולך איתי מאז "את חושבת שמי שקל לו בלימודים אין לו נסיונות?!". מזה למדתי שלא תמיד מי (או מה) שנראה מושלם הוא באמת כזה. בעצם, לכל אחד יש את הדברים בהם הוא טוב ואת הדברים בהם קשה לו. וגם אם לי נראה שאצלה באמת הכל טוב, מסתבר שאני לא יודעת הכל ולה יש את הקשיים שלה..

אח"כ היא באמת עזרה לי (גם לפתור את התרגילים במתמטיקה..)ועודדה אותי. חשבתי אז הרבה על זה והגעתי למסקנה שבאמת [לכל אחד ה´ נותן את מה שהוא צריך בדיוק]. בכל התחומים: כשרונות, מנת משכל, מראה וכן הלאה. אני צריכה להשקיע בלעשות את הדברים ששייכים אליי בלי קשר לכמה חוכמה יש לחברות שלי או כמה הן מוצלחות יותר ממני. לחשוב על זה לא עוזר ורק מפריע לי להתקדם ולעשות את מה שאני באמת צריכה. אני לא אגיד לך שמאז היה לי תמיד קל ואף פעם לא הפריע לי כשהיה לי קשה ולמי שסביבי יותר קל, אבל זה מאוד עזר לי לעבוד על המידה הזו.

יש סיפור יפה, נראה לי של ר´ נחמן מברסלב, שנוגע לענייננו. קצת ארוך אבל שווה קריאה:
"היה היו שני חברים: חכם ותם. בתחילה למדו יחד אך אחר כך נפרדו דרכיהם. התם למד סנדלרות, ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שהבין, ולא היה בקי באומנות בשלמות. נשא התם אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי כל כך במלאכתו, על כן הייתה מלאכתו בדוחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה, מחמת שלא היה מיומן דיו. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא את החוט העבה של התפירה, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל. ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: "אשתי, תני לי לאכול", והייתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: "תני לי הרוטב עם הקיטניות", והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: "כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה". וכן היה מצווה לתת לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה. ובעד כל מאכל ומאכל הייתה נותנת לו חתיכת לחם, והא היה מתענג מאד מזה ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילת הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה. כשהיה גומר לעשות את המנעל, ומן הסתם היו לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לבצע את האומנות בשלמות, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג ממנו מאד, והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה. כמה מתוק המנעל הזה. כמה נעל של דבש וסוכר המנעל הזה". והייתה שואלת אותו: "אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי, היינו זהוב וחצי"? השיב לה: "[מה זה נוגע לי? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי]. ועוד: למה לנו לדבר על אחרים? בואי נחשב כמה אני מרוויח במנעל זה".

שימי לב מה התם אומר:"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי". לכל אחד יש את המעשה שלו והוא צריך לעשותו ולא לפזול למה ששייך לאחרים. זה לא קל. אבל בהחלט אפשרי לעבוד על זה -להתמקד בעבודה שלי, בהתקדמות שלי, בלי קשר למה ואיך החברה שלי-ומאוד כדאי!

בקשר לשאלה השניה:
אני שמחה לשמוע שאת מקפידה על הרבה מצוות. זה מצוין ואני בטוחה שה´ שמח בך.
אני ממש מסכימה איתך שמשגע ומעצבן, מה שתארת שהחברה שלך שמוחזקת כצדיקה, לא באמת כזו, לפחות כפי שנראה לך. לעניות דעתי, כמו בנושא הקודם את צריכה להתמקד [בעבודת ה´ שלך]. בדברים כאלה אין בדרך כלל מה לעשות כדי לשנות את החברה שלך (וגם אני לא בטוחה שזה התפקיד שלך). את כל הכוחות כדאי להשקיע בהתקדמות שלך בלי קשר אליה ולא לבזבז את כוחותייך על הכעס שיש לך עליה (גם אם הוא מוצדק). אם את חושבת שזה יכול להועיל, את יכולה למצוא את הדרך איך להעיר לה על זה [בעדינות רבה], בלי לפגוע. אני לא יודעת אם זה נכון. תשקלי הייטב אם זה [באמת] יכול להיות טוב או רק להזיק.

אם יש מה להעיר או לשאול עוד אשמח שתכתבי אליי למייל.
מצטרפת לתפילותייך לגאולה שלמה.
"וה´ לא ימנע טוב להולכים בתמים".
חנוכה שמח, הרבה אור!
חיה.
haya656@shoresh.org.il