שאלה
בס"ד.
שלום כבוד הרב.
בעיון באיגרת הרמב"ן ישנו משפט האומר: "ואל תבט בפני אדם בדברך עימו".
במשך שנים יישמתי את המשפט הזה מתוך הרגל שהפך לטבע כי כך חינכוני גם בבית אך בחברה הכללית, הדבר נתפס כחוסר ביטחון, ואני כמפקדת במשטרת ישראל אמורה לשמש דוגמא לביטחון.
מחד אני נקרעת בין ההרגל להתנהל כפי שלימדנו הרמב"ן אך מאידך ההערות של אנשים, מפקדים וגערותיהם שאביט בעיניהם מוביל אותי לשאלה כיצד להתנהל בעולם של ימינו בו מפקדת צועקת עליי שאביט בעיניה ואם לא היא שולחת אותי לקב"ן. אירוע זה קרה כבר לפני שלוש שנים ועדיין רודף אותי ולא נותן לי מנוח.
כמו כן - גם בעיניי הפקודים, זה נתפס כחוסר ביטחון וזה בא לידי ביטוי במשובים שהם ממלאים עלינו כסגל.
לציין כי אין לי בעיית חוסר ביטחון, רק נושא העיניים שכל הזמן עולה, אך אני חשה שלהסתכל לאדם בעיניו זה מעשה נועז של חדירה לפרטיות, מעשה בוטה לפעמים, מביך מה.
,תודה
תשובה
שלום
הצעותיו של הרמב"ן בתחום זה אינם תורה משמיים,גם לדידו, הכל שאלה של תנאי המקום והזמן, בימינו אכן השפלת העיניים מעידה על התבטלות ולא על ענוה כפי שהיה מקובל בימי רמב"ן בספרד בחברה היהודית.
ללא ספק שאת נותנת פקודה לפקודייך, זה חייב להיות מלווה במבט ישיר וחודר, כשאת מנהלת שיחה הכנות מובעת גם במבט ישיר, הענוה האמיתית היא משהו פנימי, החיצוניות היא כלי עזר, שבמקרה שלך אינו מתאים.
כמובן שאינך צריכה בהינף מבט לשנות ערכים של שנים, אבל כמו חלקים רבים בתפקידך נדרש ממך האומץלעשות דברים שיש בהם מעט מהבוטות והנועזות, או כמו שאומרים חז"ל טול מטה והך על קודקודם, בשביל מנהיגות, צריך תקיפות חיצונית עם רוך וענוה פנימיים.
ברכה והצלחה