שאלה
שלום וברכה!
בפעמים קרובות שההורים שלי משוחחים עימי, אני עונה להם בצורה מעט עצבנית. זה לא ממש כעס. זה לא ממש צעקות. זה בין לבין.
יש גם פעמים שהשיחות מתגלגלות לכעס ולצעקות.
אך לצערי, מקרים אלו הם שגרת היום-יום לא רק איתי, גם עם אחי ואחותי. חשוב לי לציין, שכעס ועצבנות זו כמעט ואינה נכרת בחיי מחוץ לבית (חברות, ביה"ס...).
אני מודעת לכך שכעס לפעמים נוצר ממידת הגאווה,מהמחשבה שאין דבר זה מגיע לי וכו'.
קראתי מספר ספרים בנושא הגאווה, ובשאר מידות.
כמובן שעוד הדרך ארוכה, אך לעניות דעתי, אין כעסים אלו נוצרים מחמת הגאווה. אולי מהרובד היותר פסיכולוגי, דברים שקרו בעבר ונותרו בגדר תעלומה בתת- המודע.
כרגע אני קוראת את הספר "דמיון מודרך - לצורך שינוי" , בו פרק על הכעס. שע"י התרגעות יום-יומית ודמיון מודרך אפשר להתגבר על תכונה זו ועל רבות אחרות.
האם דרך זו יעילה ונכונה? אין לספר זה שום פן דתי...
ולפי מה שאני יודעת, כל מידה טובה עד גבול מסויים. איפה הוא הגבול של מידת הכעס? מתי היא כן טובה?
ובכלל, מהי ההגדרה של הכעס?!
אם אפשר, אודה לך על עוד דרכים שאפשר להתמודד איתם נגד מידת הכעס.
רב תודות ופורים שמח!
תשובה
כל דרך שתעזור להתגבר על המידה המגונה של הכעס - טובה.
הדרך הטובה ביותר שאני מכיר - היא להרבות טוב, לחייך אל כולם, לחשוב רק טוב על כל מי שאני מדבר איתו,(כלומר, איזה דבר טוב אני יודע עליו..) וכד' - ממילא לא אכעס עליו.