שאל את הרב

כעס על מבצעי הגירוש או לימוד זכות?

חדשות כיפה חברים מקשיבים 25/09/06 18:02 ג בתשרי התשסז

שאלה

חברים מקשיבים שלום!

קוראים לי אסנת,ואני גרה בישוב שהם.

אני לומדת באולפנת "דרכי נועם" בפ"ת..

בתקופה האחרונה כל הזמן מביאים לנו שיחות של אנשים שגורשו ותמיד באים איתם יחד הסרטונים..

אני לא יודעת איך להסביר אבל תמיד שאני רואה את הסרט הכעס ועצב באים שוב פעם!

כעס-על הגירוש,על הרוע הזה,אני פשוט לא יכולה לראות את זה כל פעם זה גורם לי לבכות מחדש..

עצב-על הגירוש עצמו ואני לא חושבת שיש מה להוסיף על זה..

אבל כ"כ קשה לי להתמודד עם כל המצב הזה..

עכשיו אנחנו בתקופת עשרת ימי תשובה ואני לא רוצה להיכנס ליו"כ עם כעס על חיילים שעכשיו ותמיד סיכנו את חיים למעני ועדיין מסכנים שנלחמו בלבנון וחלקם נפלו אני מרגישה מצד אחד רע..כי מה נכון הם גירשו אותנו אבל הם מתו כדי לשמור עלי..!אני בדילמה כ"כ קשה!ואני אשמח עם יהיה לכם איזה מילה או משו שיוכל קצת לעזור לי להיכנס ליו"כ לא בלי כעס בכלל אבל פחות..

תודה ושנה טובה!כתיבה וחתימה טובה!בריאות ושמחה!

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

לאוסנת שלום רב,

אינני יודע אם אני אוכל לעזור לך כרגע להיכנס ליום הכיפורים כי הוא עבר ואני מקווה מאוד שהצלחת להתעלות בתפילות ותמשיכי להתקדם מעלה מעלה ובכל זאת אנחנו מחוייבים לשוב אל ה´ בכל השנה ויש עניין לכתוב את הדברים גם אחרי יום הכיפורים.

התחושות שאת מתארת הן תחושות אמיתיות ונכונות ואין שום סיבה לנסות לכסות אותם וזה טוב שאת מרגישה אותם. גם תחושות הכעס וגם תחושות הסימפטיה לחיילים ובכל זאת לפעמים יש לנו תחושות נכונות אבל עלינו לברר בדיוק מהם הדברים ששייכים לתחושות האלו ולנתב אותם נכון.

תחושת הכעס הגדולה שבאה מהגירוש היא תחושה אכן נכונה ואין צורך להעלים אותה. השאלה לאן להפנות אותה. ייתכן שצריך לומר (אף על פי שאינני בטוח בכך) שצריך להפנות אותה בעיקר ליוזמי הגירוש ולא לחיילים התמימים שביצעו מה שאמרו להם ועיקר הכעס צריך להיות ליוזמים, אבל אני לא רוצה לבחון את הנקודה הזו כי היא לא הנושא, אלא דוקא החיילים שסוף סוף הם בני אדם ויש להם שיקול דעת והם יכלו לסרב פקודה – כיצד הם עשו זאת.

א – בנושא הזה צריך הרבה לימוד זכות. לימוד זכות פירושו - אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו. ואני רוצה להסביר את עומק המשפט הזה – אין הכוונה מה אתה היית עושה במקומו, אלא כשאתה דן אדם תנסה להסתכל על זה מנקודת המוצא והמבט שלו האם הוא רואה את זה כמוך. הרבה פעמים כשניכנס לתוך נקודת המבט של האדם נראה שהוא איננו רשע אלא מנקודת המבט שלו שהיא יכולה להיות מאוד בעייתית הוא פשוט רואה את הדברים אחרת והוא איננו עושה זאת מרשעה. אותו דבר אנחנו יודעים שהרבה מאוד מהחילונים רואים את המדינה כערך מאוד חשוב והם חשבו שפגיעה בצבא זו פגיעה מאוד קשה במדינה ואפילו שלא כולם הסכימו עם הגירוש הם לא חשבו שנכון יהיה לסרב פקודה . קל וחומר אלו שחשבו שזהו צעד שיעשה שלום ויעשה שקט ויעזור וכו´ שהם אינם עשו את זה משנאת המתנחלים אלא כי הם חשבו שזה הצעד הנכון והיתה החלטה דמוקרטית ויש פה ציבור שמתנגדים לזה. זאת אומרת – מנקודת המבט שלך שהדברים הם מאוד ברורים קל מאוד לכעוס עליהם אבל אם היית נולדת איפה שהם נולדו וחיה כמוהם אז זה כלל לא ואין פה על מי לכעוס..

אומנם אני אכן חושב שיש פה ועוד איך על מי לכעוס. כשאנחנו רואים את ההרס והחורבן הזה או אפילו את חוסר האכפתיות שקיימת בחיילים ואיך יש שם אטימות מסויימת אנחנו צריכים לנקוט פה בגישה מאוד ברורה – [רחמים על החיילים וכעס על התרבות המקולקלת שהורסת לנו את עם ישראל. יש ועוד איך על מי לכעוס וצריך להפנות את כל הכעס והשנאה לפריצות ולחוסר הצניעות ולחילוניות ולחילול שבת ולטלויזיה ולאינטרנט למועדונים ולכל הדברים הנוראיים שהם הם הם החריבו את גוש קטיף] מהם נובע הכל והם פוגעים בנפשות עם ישראל. אנחנו צריכים לרחם על החיילים המסכנים שהם שקועים כמו מסוממים שלא יכולים לצאת מזה בתוך עולם חשוך שהם אינם רואים כלל וכלל את האמת ולא צריך לשנוא אותם כי הם כמו שיכור שלא יודע מה הוא עושה – הם כמו ילד קטן שבכלל לא מבין כי הם כל כך שקועים בתרבות הנוראית הזו, הקטנה הזו שמחלישה כל כך את העם ואת הנפשות ואת הרוח ומסתירה את הראייה – הזימה והפריצות והטלויזיה – אותם צריך לשנוא ממש ולכון לשם את כל השנאה שיש לנו מההתנקות ולרחם על עם ישראל ועל הנשמות שלו שכל כך שקועות בבוץ ולהתפלל לה´ שיציל אותם משם. [ מי שיאזין טוב יוכל לשמוע בתל אביב בתוך כל הזימה קול צעקה של הנשמה היהודית שצועקת הצילו וכשמסתכלים על הגירוש אפשר לשמוע את הנשמות צועקות "תראו עד לאיזה מצב הגעתי שאני זורקת יהודים מהבית – תצילו אותי" ] וזה עיקר המלחמה שלנו ולשם צריכה להיות מכוונת השנאה – לתרבות ולהאיר בתרבות של תורה ושל אמונה ושל טהרה ושל רוח ושל צניעות. וזה עיקר המלחמה שלנו ועיקר מה שאנחנו צריכים לחשוב עליו..

הצבא הוא אכן מגן על עם ישראל וזה דבר גדול – זה תפקידו וזה 99 אחוז ממה שהוא מבצע ואפילו אם הוא סוטה מדרכו לרגע אחד אם לשניה אחת לעם ישראל לא היה צבא – אז לא היתה מדינה ולא היה תורה וכלום ובאמת צריך לקבל פרופורציה..

[אני רוצה לספר על עצמי שאחרי הגירוש בכל פעם שראיתי חייל היה לי תחושה רעה כזו של גועל ואפילו חברים שלי שהלכו להגן על הארץ היה לי קשה לראות אותם על מדים, מן חוסר סמפטיה כזו. אומנם ידעתי שאין זו תחושה נכונה כי ברוך ה´ מה היינו עושים בלי הצבא וכשהיתה מלחמת לבנון הרגשתי אחרי זה שוב שמחה כשראיתי חייל עובר ברחוב וכל חייל כל כך שמחתי לראות ומאוד שמחתי שחזרה לי התחושה הבריאה הזו שהיא יותר אמיתית של שמחה בראיית כל חייל כי החיילים בכל יום מסכנים את נפשם למען עם ישראל ומוסרים את הנפש ולהרגיש שנאה לחיילים זה בעצמו גועל נפש כי אומנם חלקם עשו מעשה לא טוב אבל דיברנו על זה שאין זה מרשעה ומצד שני הם כל יום מסכנים חיים בשבילנו וצריך להיות מוקירי תודה להם מאוד.]

בעזרת ה´ נעשה ונצליח , אשמח לקבל ממך תגובה על התשובה ואם יש לך עוד שאלות ,

אבי,
wolfsonavi@gmail.com

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות