שאלה
כבוד הרב,
אני בחורה דתיה בסוף תיכון. רוב חיי השתדלתי להתפלל באופן יום-יומי. יצא שלא התפללתי כל יום בצורה מסודרת, אבל יחד עם העליות והירידות בחיים כך גם היו הימים בהם התפללתי ובהם חיפפתי.. בשנה האחרונה, כחלק מתהליך התחזקות רציני לקחתי על עצמי להתפלל כל יום. ב"ה אני עומדת בהחלטתי. אבל מאז שהחלטתי לעשות זאת, התפילה הפכה להיות דבר מעיק שאני רק רוצה לסיים איתו. אני מוצאת את עצמי מתפלת מהר ובזריזות כדי לסיים עם זה כמה שיותר מהר. במקום רגע של חיבור ביני לבין הקב"ה, התפילה הפכה להיות ענין מעצבן שמעכב אותי. זה לא שיש לי סדר יום עמוס או משהו כזה, אני פשוט מוצאת עניינים 'חשובים' אחרים להתעסק בהם. פעם אולי לא הייתי מקפידה על כך, אבל התפילות שהתפללתי היו משמעותיות, מחברות ואמיתיות. הייתי רוצה לדעת כיצד להחזיר את הניצוץ לתפילות שלי, כיצד אוכל להפוך את התפילה לענין משמעותי?
חשוב לי לציין, שאני יודעת שהמצווה חשובה יותר מהאור האלוקי המופק ממנה, שכולנו מייחלים לו..
תודה רבה מראש..
תשובה
שלום וברכה
שאלת חכם חצי תשובה.
את הולכת בדרך הנכונה. ההלכה בהלכות תפילה קבעה כי יש מסגרת מחייבת וקבועה בנושאי תפילה, ואנו מקיימים אותה. ברם, מסגרת היא רק מושג מאפשר ולא מבטיח, שכן גם בתוך מסגרת התפילה לא יתרחש דבר אם הלב לא יהיה שם, ואם האדם לא יכוון את לבו.
מה שנכון אפוא לעשות הוא להתמיד בתפילתך. אם היא ארוכה מידי ואינה מתיישבת על לבך אפשר שניתן לקצר חלקים ממנה, כדי שלא תעיק. זו מסגרת התפילה, ומעתה צריכים להתייחס אליה עם כוונת הלב: כוונת הלב למפגש היומי המיוחד עם ריבונו של עולם, כוונת הלב להרחקת המחשבות הזרות ולהתרכזות בעבודת ד', כוונת הלב על ידי תשומת לב למילים, ואם אי אפשר לכל המילים בבת אחת – מחליטים כי בכל יום תינתן תשומת לב מיוחדת לקבוצה אחרת של מילים בתפילה; כוונת הלב מתוך הכרה כי התפילה היא גרעין הזמן ופריו וכדו'. כך בונים עולם תפילה בו מתחילים במסגרת התפילה אולם לא מסתפקים בה, כי אם ממשיכים לתכנים העמוקים שלה.
כל טוב