כיסוי ראש לגרושה

התשובה שלי לא היתה כפי שהיא מוצגת כאן.
המנהג כיום להקל מקובל וידוע בין הפוסקים, כאשר נשים גרושות מבקשות פתרונות. שאל כל פוסק בקנה מידה רציני וכך הוא יגיד.
ההגיון של התשובה, עם זאת, היה הפוך. מעיקר הדין גם נשים בתולות חייבות בכיסוי ראש מדרבנן (בניגוד לנשים נשואות שחייבות מדין תורה), אך המנהג הוא להקל בהן (הגם שמבחינה פורמלית לא אמור להיות הבדל בין נשואה לרווקה). הב"ח כותב שבגרושות יש להחמיר שכבר הוחל עליהן האיסור, אולם דווקא זו נקודה להקל, בשל העובדה שאף נשים רווקות נהנות מהיתר, ולכן ניתן להחיל על גרושות היתר דומה, מאחר שכל חיובן הוא מדרבנן. כך פועל היתרו של הרב פיינשטיין. עם זאת, תשובתו הוצגה כאן לא נכון. ההיתר שלו היה בכלל עבור אשה אלמנה שמבקשת להתקבל למקום עבודה, ולא מחמת הצורך בהקמת בית. זאת ועוד, ר´ משה פיינשטיין ידע על קיומן של פאות (אשתו המנוחה נהגה ללכת עם פאה), ואם הוא לא החמיר בזה - מי אנו שנחמיר?
זאת ועוד, רק חלק מהגברים אינם מבחינים בין פאה לשיער טבעי. כל הנשים, ורבים מהגברים, מבחינים מיד, ולכן פאה איננה פתרון.
יצויין שעוד שיקול להקל, שלא כתבתי בתשובתי מסיבות מובנות, קיים, והוא הצורך של האשה בשחרור מכבלי נישואיה הכושלים. לענ"ד לא גרע הצורך בבריאות הנפש מאשר הצורך בקבלה למקום עבודה או במציאת זיווג חדש, ומאחר שפנו אליי כמה גרושות, וראיתי עד כה הדבר בנפשן, הבנתי שיש פה גם את ההיבט הזה.

לקט מדברי הגר"מ פיינשטיין בנושא:

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נז
באיסור פריעת הראש לאלמנה במקום הפסד גדול.
נשאלתי בדבר אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את
בניה אלא באם לא תכסה את ראשה כשתהיה בהאפיס /במשרד/ לעבוד במשרתה אם רשאה. והשבתי שיש
להתיר לה בצורך גדול כזה, דהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר /אה"ע/ בסי´ כ"א סק"ה שסברי מירושלמי שגם
אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק בא"א נאמר, ולכן כיון שיש
לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה
פליגי ב´ הלשונות ברש"י כתובות דף ע"ב בפירוש הילפותא דללישנא קמא שפי´ דמדעבדינן לה הכי לנוולה
מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור סובר שהוא איסור ועיין בריטב"א שכתב לפי´ זה דרש"י
מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה שלכן ודאי הוא איסור וללישנא בתרא שפי´ מדכתיב ופרע מכלל
דההיא שעתא לאו פרועה הוה ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש משמע דהוא ענין מצוה עליה
ללכת בכיסוי הראש ולא ענין איסור רק שממילא נעשה איסור דהא עוברת על העשה כשהולכת פרועת ראש
ומסיק רש"י שכן עיקר. והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה
אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא
הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה הוא אונס שאינה מחוייבת
ללישנא בתרא שהוא עיקר.
אך מ"מ בא"א שהוא דאורייתא יש לאסור מספק פי´ לישנא קמא דרש"י שסובר שהוא איסור שלכן יש לאסור
אף להפסד דכל ממונה. אבל באלמנה שהוא רק דת יהודית יש להקל מספק דודאי לא חמיר מאיסור דרבנן
שספק לקולא. ויש גם לומר שאולי דת יהודית הוא רק מדיני מנהג שאין לאסור באופן שלא מצינו שנהגו
ובמקום הפסד הא לא מצינו שנהגו, משה פיינשטיין

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן לב
ד. אם יש להתיר לגרושה לילך בגלוי ראש כדי שלא ידעו שהיתה נשואה.
והא דנסתפק כתר"ה באשה צעירה גרושה שאינה רצונה שידעו שהיתה נשואה שלכן רצונה ללכת בלי כיסוי
הראש ואף שאין רצונה לרמות, וגם אי אפשר לה לרמות שהרי יודעין מזה כל מכיריה ומי שירצה לישא אותה
ודאי ישאל עליה ויאמרו לו שהיא גרושה, ובמדינתנו בהכרח ידע בעת רשימתם בסיטיהאל שהיה לה בעל כבר,
אבל כוונתה דאחר שיכירו אותה ותמצא חן בעיני אחד לנושאה לא תאבד חינה כשתספר לו אח"כ שהיה לה
בעל ונתגרשה, אבל כשידעו מתחלה שהיא גרושה לא ירצו לחשוב אודותה כלל, והוא דבר מובן שיש לחוש
לזה, אם יש להתירה כמו שהתרתי בתשובה באה"ע ח"א סימן נ"ז לאלמנה שהיתה צריכה להשתכר בעצמה
לפרנס בניה ולא רצו ליתן לה משרה כזו אלא דוקא באם לא תכסה את ראשה, ודאי צדק כתר"ה שיש להתיר
גם לה שהוא הפסד גדול לענין השגת אחד לנושאה כמו שהתרתי שם, דגרושה שצריך לכסות ראשה אינו ג"כ
מדאורייתא אלא מצד דת יהודית, אבל צריכה לידע שבמקום שאין לה לחוש צריכה לכסות ראשה ולא תהיה
מותרת לגמרי בשביל זה.


(התשובה ניתנה מהרב צחי הרשקוביץ)

רבני בית הלל משיבים על שאלות גם בפייסבוק - כנסו עכשיו - http://www.facebook.com/B.Hillel?filter=2