כחול לבן בשבת - איך גורמים לחניכים להקפיד

שלום.
נתחיל בקצת חדשות טובות: אם כל השאר מצוין ובאמת "לכל בעיה אחרת מצאת פתרון" – אפשר להתעודד. אין לזלזל בחשיבות ובתרומה של הלבוש הכחול לבן לגיבוש ולסמליות התנועתית והסניפית, אבל כדאי לזכור שמדובר בנושא שאינו מהותי וקריטי כשלעצמו. ללבוש האחיד יש חשיבות גם בהקשר של משמעת ואחידות בין החניכים: כולם, למרות ההבדלים ביניהם, מחויבים לכמה עקרונות כלליים שחלים על כולם באותה מידה. לכן ההקפדה על נושא הכחול לבן חשובה גם בהקשר ה"מנהיגותי" שלך כמדריכה ושל הצוות כולו מול החניכים. מצד שני, כדאי לא להפוך את ההקפדה על כחול לבן למקור של מתח מיותר עם החניכים, ובדרך לפספס כמה עקרונות יותר חשובים הקשורים בהדרכה.

אז מה באמת אפשר לעשות כדי להקפיד על ה"חוק" הזה בלי לשלם מחיר מוגזם?

1. לא להפוך את הנושא ל"עניין", לא לעשות ממנו דרמה. צריך לבוא כחולבן, ככה כולם באים, וזהו – זה בעצם לא סיפור. לכן אין סיבה להכין על זה פעולות או להקדיש לזה הרבה תשומת לב וזמן במסגרת הקבוצה.

2. לנסות לא להתייחס לנושא ליד כולם אלא לטפל באופן פרטני. לא כדאי, למשל, לנזוף בחניכה לפני כולן וגם לא לשבח אותה לפני כולן על עניין הכחולבן. אפשר להעיר או לשבח בצורה פרטית לכל אחת, וכך גם אפשר להתאים את הסגנון של ההערה והעיתוי שלה לכל חניכה, בצורה שמתאימה וקולעת. כשאת מראה לחניכות שאת מתאמצת לא לגרום להן ל"פדיחות", את זוכה באמון שלהן ויוצרת מוטיבציה גבוהה יותר מצידן לשתף איתך פעולה.

לסיכום: הדברים העיקריים בהדרכה, במיוחד למדריכים בתחילת הדרך, היא לייצר קבוצה יציבה עם רמות גבוהות של אמון בין החניכים לבין עצמם וכמובן בינם לבין המדריכ/ה. אם משקיעים את המאמצים בעיקר בתהליכים האלה, ולא "נופלים" לקרבות צדדיים יותר כמו כחולבן, ממילא גם הבעיות הקטנות יבואו על פתרונן בהמשך, כשהקשר האישי יתחזק והרצון להשתייך לקבוצה יגבר.

בהצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com