יציאה מהארץ (משלחת פולין)

ב"ה


שלומות,


איסור היציאה מן הארץ נמצא במחלוקת ידועה.
ראשית, המחלוקת מסביב ליחס ליציאה אקראית לטיול שלחלק מהפוסקים אסור ולחלק אחר - מותר.

היחס הבסיסי ליציאה מהארץ בא לידי ביטוי באמור: "כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מעלה עליו הכתוב כאילו עובד אלילים".

לאיסור היציאה מן הארץ, שני טעמים מרכזיים:
1. פגיעה במצוות ישוב ארץ ישראל. 2. הפקעת מצוות התלויות בארץ.
ברור שיציאה לטיול היא בדיוק המקרה המבחין בין שני הטעמים. ברור שאין כאן פניה בישוב הארץ כי חוזרים בזמן ידוע מראש אבל יש כאן הפקעה של מצות התלויות בארץ.
ידועה עמדתו של הרב ישראלי בענין זה כפי שהיא מובאת בספרו ארץ חמדה, שער א' י'
יש מקום להבחין בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור, שכל שדעתו לחזור, ויציאתו אינה אלא ארעי, אין זה פוגע בישיבתו בארץ, כי עיקר הישיבה היא על שם הקביעות, ויציאת ארעי אינה פוגעת בישיבתו הקבועה בארץ… (ואם) נאמר שאיסור היציאה לחוץ לארץ הוא מצד שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בארץ… בזה גם כשדעתו לחזור, על כל פנים אותה שעה שיוצא בטל מהן".

לדעת השלטי גיבורים (בפרק ג דשבועות, דף ז, ע"ב - בדפי הרי"ף) אין איסור כלל ביציאה מן הארץ:
"אין מצוה ללכת לארץ ישראל על מנת לשוב, ואפילו למאן דאמר דהאידנא מצוה ללכת לארץ ישראל, היינו דוקא על מנת לדור, אבל ההליכה ע"מ לצאת אין בה מצוה, דכי היכי דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה, כן ההליכה ע"מ לשוב אינה מצוה, דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה... ומילתא דמסתבר הוא, דמה מצוה יכול להיות בהולך לארץ ישראל על מנת לשוב, מי ביקש זאת מידו רמוס חציריו"

וביציאה לחו" יש גם בעיה במה שמחשיבים את חו"K וכו'.


אולם, ידוע שיש שלש סיבות נוספות המתירות לצאת מן הארץ ואחת מהן היא ללמוד תורה. לימוד תורה הוא מוסג רחב המהוה היתר למה שמרחיב דעתו של אדם ומחבר אותו אל התודעה היהודית - אמונית שלו.
הבנה זו משליכה על הנסיעה לפולין מכיוון נוסף.

עמדתי ההלכתית היא שהמסע מותר אך מן הבחינה החינוכית ראוי להקדיש מחשבה נוספת.
כאן אני רואה שתי בעיות:
1. שימוש בשואה כ"תנאי" ברמת החיבור לארץ.
2. יציאה למסע שעלותו לא מאפשרת לכולם להשתתף בו.


כל טוב,

שי