שאלה
שלום לכבוד הרב!
יש לי בעיה שקצת קשה לי לחוש אהבה כלפי אמא שלי. כלומר אני מכבדת אותה ומתייחסת אליה יפה, אבל אין לי קשר של שיחה ארוכה איתה וגם אני לא תמיד מכבדת אותה בלבי לצערי. לפעמים אני מרגישה שהשיחה היא מעין טורח וכשהיא שואלת אותי שאלות אז אני אומנם עונה לה יפה אבל בלב אני מרגישה שאין לי כוח לזה ומחכה שתעזוב אותי.
כיצד עלי לנהוג לפי ההלכה, האם אני חייבת להרגיש אהבה כלפי ההורים שלי? האם אני חייבת לדבר איתם בשמחה גם מתוך הלב? איך אני יכולה לגרום לעצמי לשנות את היחס ולכבד ולהעריך אותם מהלב?
קיבלתי על עצי בלי נדר לעשות כל שבוע משהו שישמח את ההורים, כמו להכין איזשהו מאכל או לנקות משהו בבית וכדומה, אבל עדייו זה לא משפר את הקשר שלי איתם והשיחה עדיין היא מעין
טורח בשבילי. מה אפשר לעשות?
תודה רבה.
תשובה
התורה ציותה אותנו על כיבוד הורים ומורא מהם, לא על אהבה! יש מי שיאמר שאהבת בן או בת להיא דבר פשוט ומובן ולכן לא היה צורך לצוות עליה, אבל אני חושב שזה לא תמיד נכון.
זה הרבה שאלה של גיל, ושל קירבה פיזית ונפשית, ולא תמיד האהבה היא הרגש השולט.
מה שאני כן חושב הוא שאם נתמיד בכיבוד ומורא לפי כללי ההלכה, וכפי שקיבלת על עצמך כה יפה, אז נבנה את האהבה , בצורה יציבה וטובה, שתתאים בעוצמתה לכל המצבים המשתנים ובמיוחד בגילאי ההתבגרות והנעורים.
כללו של דבר - אינך חייבת לשוחח כשלא נוח לך , אבל תקפידי על כבוד ההורים ועל יחס נכון של מורא כלפיהם, וזה יבנה את מערכת היחסים שלכם טוב יותר מאשר שחנש"ים שמלווים בחוצפה או זלזול.
בהצלחה