חניכות קטנות - מרגישה כמו מורה

שלום!
לפני הכל – כל הכבוד על ההשקעה, ההשתדלות והמחשבה!
השאלה שלך מצויינת וחשובה כיוון שהיא נוגעת בכמה נושאים מהותיים ורלוונטיים לכל מדריך. אז אתחיל לענות בצורה קצת כללית יותר ואז נגיע גם לבעיה שאת מציגה באופן אישי.
ההבדל בין הוראה להדרכה הוא משמעותי וקריטי להבנת תפקיד המדריך, וגם תפקיד הסניף והתנועה בכלל. חשוב להבין שמורים - וביה"ס כמסגרת – יודעים לעשות דברים מאוד מסוימים ויש להם את הכלים לעשות אותם. למשל, להעביר ידע, לחנך להתנהגות נורמטיבית בתוך מסגרת, עמידה במחויבויות, ועוד. באופן דומה, גם לתנועה ולסניף יש כישרונות מיוחדים, כאלה שאין לשום גורם אחר. הפוטנציאל הייחודי של הסניף הוא היכולת ליצור קשר אישי מאוד מיוחד ועשיר בין הדמות המחנכת (המדריך) – לבין החניך. מתוך אותה מערכת יחסים ייחודית נובע הכוח של המדריך לחנך, להעביר מסרים ורעיונות שונים ולהשפיע על העמדות, האמונות וההתנהגות של החניכים.
אולם! כל זה נשאר בגדר פוטנציאל בלבד אם לא מתנהלים ופועלים באופן נכון ומתאים. מדריכים רבים (שלא באשמתם) סבורים שתפקידם הוא להעביר ידיעות לחניכים, ללמד אותם על מצוות ועבירות, ערכים, אידיאולוגיה, ועוד. אני לא אומר שלא ראוי לעשות את הדברים האלה בהדרכה, אבל רק לאחר שנבנתה מערכת היחסים המיוחדת שבה המדריך והחניכים יכולים להגיע למקסימום ובאמת לפרוח, ולהרוויח את כל אותם הדברים שבית הספר לא ממש יודע לתת.
תנועת הנוער היא מסגרת בלתי פורמאלית, שהחניכים בוחרים להיות בה מרצונם החופשי. התנועה מאפשרת גם לילדים מאוד קטנים טווח החלטה רחב למדי בנושאים שונים, וזה אחד מהדברים שמקנים לפעילות קסם וייחודיות, ומושכים את החניכים להגיע. חשוב לדעת לנצל את המאפיינים האלה ולא להתנגד להם, כי אז – מפספסים את היתרון הייחודי שלנו.
ועכשיו לשאלתך: מה עושים?!
ראשית, הכל מתחיל בראש ובתפיסה. אפשר להתחיל בכך שתאמרי לעצמך: התפקיד שלי, בראש ובראשונה, הוא ליצור מערכת יחסים מיוחדת עם החניכות שלי. אני רוצה להכיר אותן לעומק, להתעניין במה שעובר עליהן, אפילו סתם ככה ביומיום. אני רוצה לפטפט איתן בחופשיות ולשמוע מה יש להן לומר על כל מיני דברים. אני רוצה שהן תכרנה אותי ואת הדברים שאני אוהבת או לא. בקיצור: להיות איתן ב"ראש אחד". זה לא בדיוק "חברה", אבל יש קווי דמיון. אין איזון מוחלט ביניכן. את מעוניינת, למשל, שהן תוכלנה לחוש ביטחון כשהן לצידך, ותוכלנה לספר לך דברים בידיעה שאת לא תשפטי אותן או תתמתחי עליהן ביקורת (גם אם היא "חינוכית"). הן צריכות לדעת שלא משנה מה קורה, את אוהבת אותן ומקבל אותן כפי שהן. אהבה וקבלה שכאלה נוצרות רק לאחר היכרות מספיק עמוקה ומשמעותית ופעילות משותפת שכולם נהנים ממנה. אז זו המשימה הראשונה. אני מסכים שהיא עשויה להיות מעט קשה יותר כאשר יש פער גילאים, וזה בהחלט מצריך חשיבה יצירתית איזה מין דברים אפשר לעשות יחד. או, למשל, אילו נושאים מעסיקים בנות בכיתה ד'? אפשר לברר את זה ולעשות בכך שימוש. או פשוט לשאול אותן: מה מעניין אותך? מה עשית אתמול בצהריים? איפה היית בחג? איך היה? וכו'. אם השאלה תהיה כנה וזה יהיה ברור שאת באמת מתעניינת – הכל יזרום והאמון יתחיל להיבנות ולהתפתח.
רק לאחר שנוצר קשר טוב ומספק, שמשרה ביטחון ונינוחות בקבוצה, אפשר להתחיל לבדוק לאן הולכים. מה את מעוניינת לעשות איתן מבחינה חינוכית. וגם כאן, חשוב לא להציב מטרות שאפתניות מדי, אלא יחסיות למקום שבו החניכות נמצאות כעת. את אומרת שמצבן לא ממש טוב מבחינת התנהגות חברית ותפילה. בסדר! אז מתוך ההיכרות שלך איתן את מנסה לסמן את השיפור הקטן שניתן לעשות, ומנסה. ואם הצלחת – אז עוד שיפור קטן. אין ספק שאת עובדת עם אוכלוסייה שאולי איננה אופיינית לסניף ממוצע, לכן חשוב שלא תנסי "בכוח" להתאים את עצמך או את החניכות ל"חניך הטיפוסי". חשוב שבחירת היעדים תיעשה מתוך ההיכרות – ולאחר שנוצרה היכרות. וכך גם תוכלי לבחור יעדים הגיוניים ואפשריים, שבאמת יש לך סיכוי להשיג ולעשות שינוי ממשי בשטח.
עניין שני - לגבי התקיפות: אני מאוד מבין את המצב שאת מתארת.הוא יכול להיגרם ממספר סיבות שלא כולן תלויות בהכרח רק בך. מה שכן, הקפדה על כללים ואיזו שהיא רמה של משמעת היא חשובה בכל מקרה. רק מה? כאשר לא מתבצע תהליך מקיף ויסודי של בניית מערכת יחסים, של היכרות, יצירת "בטחון רגשי" עבור החניכות, הדדיות ואמון, הקול שלך כמדריכה הוא פחות חזק ומשמעותי. אגב, זה נכון בענייני משמעת בדיוק כמו בהשפעה החינוכית. ההבדל הוא, שאנחנו רגילים לחשוב שקשה למדוד ולכמת השפעה חינוכית, ולכן לא מנסים כלל לעשות זאת. מצד שני, בעיות משמעת זה דבר שלא רק שרואים אותו, הוא צועק לך ישר בפרצוף.
אז הרעיון הוא: להתחיל "כאילו" מאפס. להתחיל לתכנן איך את בונה מערכת יחסים כנה עם החניכות, איך את יוצרת קשר והיכרות טובה. תוך כדי: את יכולה להבהיר בכל מיני צורות מהם "כללי המשחק" בסניף ובקבוצה. כמובן שיש כללים ברמות שונות: החל מ"לפטפט בפעולה" מקצה אחד, ועד אלימות בקצה השני (סתם בתור דוגמא). אלך כמדריכה כדאי לדעת מראש איך את מגיבה לכל מיני מצבים עוד לפני שהגעת לסניף. זה לא חייב להיות מדוקדק עד הנקודה האחרונה, אבל באופן כללי לדעת מה חשוב לך יותר ומה פחות, ואילו מין סנקציות אפשר להפעיל ואילו לא (הרחקה, שלילת צ'ופר, שיחה אישית – את מחליטה). גם ברמת בחירת המילים: מישהי עושה X, אז אני אומרת: אצלנו לא עושים X, עושים Y. אם היא ממשיכה – תגובה אחרת, יותר חריפה. וכך הלאה.
מה שכן, חשוב לא להתמקד כל הזמן רק בענייני המשמעת. המטרה (במיוחד בשלב הראשון, של יצירת הקשר) היא ליהנות יחד, והתפקיד שלך בראש ובראשונה הוא לתכנן ולתאם את הפעילות כך שתהיה כמה שיותר מהנה עבור כולן (כולל אותך!). את תחליטי בעצמך על האיזון הזה בין ההקפדה על כללים לבין יצירת מצב נוח של "ביחד". כמובן שאם יש חניכה שבאופן עקבי מחבלת בפעילות – צריך לבדוק אותה כמקרה מיוחד, אבל באופן כללי כאשר באים אל החניכים בגישה של: אני כאן בשבילכם, בואו נעשה דברים כיפיים ביחד - וכל יתר הדברים שפירטתי לפני כן, וכאשר נוצר אותו קשר מיוחד בין מדריך לחניך – העסק נראה אחרת. המטרה, בהקשר הזה, היא ליצור מעין "קהילה" מגובשת שבה אין מלחמת כוחות ומאבקים, אלא פעילות משותפת מתוך הבנה. זה הייחוד של תנועת הנוער וכאשר מתקרבים לכך – כמעט אין גבול לאיכות ועוצמת ההשפעה החינוכית והערכית שניתן להשיג.

מאחל לך ולכולם המון בהצלחה!
אוהד
לתגובות, שאלות והבהרות – אל תהססו לכתוב: nuvy23@gmail.com