חניכות עוזבות את הפעולה כדי לדבר עם בנים

שלום.
הכניסה להדרכה היא אחד השלבים הכי קשים. צריך להכיר את החניכות, לגבש קבוצה, לבחור פעילויות מתאימות... ועם כל זה יש איזה לחץ "להספיק" מהר את השלב של ההיכרות כדי להמשיך הלאה ולהתחיל לדחוף ערכים ומידות. גם עבור החניכות, מדריכה חדשה זה מצב שצריך "לעכל", ולפעמים תהליך ההיכרות מלווה במשחקי כוח ובבדיקת גבולות של החניכים. לא תמיד החניכים ממש מתכננים את זה כמזימה מרושעת נגד המדריך – זה פשוט קורה ונוצר מתוך המצב הקצת עמום ומתוך המסגרת הלא לגמרי ברורה ומוגדרת.
האופן שבו החניכות שלך מזכירות לך את עצמך כחניכה הוא מרכיב חשוב בפתרון הבעיה. כשאת נמצאת במקום שבו, על אף הצרימה ואי הנוחות שההתנהגות שלהן גורמת לך, את מסוגלת להבין את נקודת המבט של החניכות ולהזדהות איתה במידה מסוימת, יש לך את היכולת לדבר איתן "בגובה העיניים" מתוך הבנה ולא מתוך כעס ועצבים. לכן חשוב וכדאי לשמר את היכולת הזאת, וכל הזמן להזכיר לעצמך מה מניע בעצם את החניכות כשהן מסתובבות עם הבנים, מה מרגש אותן ומושך אותן בהתנהגויות שונות.
אז אחרי שוידאנו שיש הבנה ואהבה (זה נשמע מצחיק אבל זה באמת חשוב!) אנחנו ניגשים לחלק הנוסף שלך בתפקיד המדריכה: ניהול הקבוצה והצבת גבולות. החניכות הרי ממש לא חייבות להגיע לפעולה או לסניף בכלל. אין באמת דרך אפקטיבית להטיל עליהן משמעת ולהציב גבולות מאוד ברורים בעניין הזה. לכן הבנייה הסבלנית של שלב ההיכרות והקשר בינך לבינן ובינן לבין עצמן היא מרכיב חשוב וקריטי ביכולת שלך "למשוך" אותן לסניף, להקשיב לצרכים ולרצונות שלהן ולמצוא יחד איתן פתרונות.
אז מה אפשר לעשות?
1. לייצר הבנה הדדית.
בדיוק כמו שאת מנסה להבין את נקודת המבט שלהן, כדאי לנסות ולגרום להן להבין את נקודת המבט שלך. את מדריכה, אכפת לך מהחניכות, את מכינה פעולות מושקעות במיוחד בשבילן ואחרי כל זה הן מסובבות לך את הגב והולכות לעשות דברים אחרים. מצד שני, לא כדאי "לרדוף" אחריהן או "להתחנן" שיקשיבו לך ויתייחסו אלייך. כדי שהמהלך הזה לא יקרה "בזמן אמת" ובאופן לא מתוכנן, את יכולה למשל לשבת מול דף, לכתוב את הרגשות שעולים בך ואז לחשוב איך את מעבירה להן את התחושה הזאת שלך. למשל: את חשה אכזבה. למה? בגלל שאת משקיעה הרבה ואין לזה הערכה מצד החניכות. עוד לפני שאת מגיעה לסניף, את יכולה לשבת ולנסח משפטים שמתאימים גם לך וגם לחניכות, שמעבירים את המסר שלך בצורה הכי טובה. למשל: "זה מאכזב אותי שאני מתכוננת ומשקיעה ואתן ישר הולכות". משפט קצר ופשוט. חשוב לנסות לא לנסח את המסרים בצורה מאשימה, אלא כזאת שמעבירה להן את התחושה שלך, את מה שאת באמת מרגישה. הכנה מראש של משפטי כיס כאלה חוסכים ממך את הגלישה לעצבים, כעס, ושליפות מהשרוול שיכולות לפעמים להביא להידרדרות ולעימות. בקיצור, חשוב שהחניכות יבינו שמה שאכפת לך זה לא לגרום להן להיות בסניף ובפעולה ובתפילה ולשלם מיסים וללבוש כחולבן, אלא שחשוב לך בעצם להיות איתן, לדבר איתן, להכיר, לשמוע, לדבר, וכו´.
2. הידוק הקשר.
האם כל הבנות הולכות? בכל פעולה? גם בשלישי וגם בשבת? האם בשלב מסוים הן חוזרות? כשאין לך מספיק הזדמנויות להיות עם החניכות ובעצם "להראות" להן למה שווה להן להגיע, ממילא קשה להגיע לשיפור. אגב, לכן בשלב הזה יכול להיות שאפשר לשקול כל מיני הסכמים עם החניכות: מתי באים ומתי לא. לכן גם שווה לשבת ולחשוב באמת: מה בעצם יש לי להציע להן? הרי לדבר עם בנים זה כיף, זה מרגש, זה מעניין... למה לוותר על זה לטובת פעולה? האם יש לך תשובה אמיתית? שוב, זה תלוי מאוד בך וגם בחניכות, ולכן אני עצמי לא מסוגל לתת לך "תשובה". היא צריכה לצמוח ממך ומהקשר שלך עם החניכות.אז יכול להיות, למשל (סתם לצורך הדוגמא) שתדברי איתן על בנים באופן כללי, והן יספרו איך הן מדברות איתם ואיזה דברים הם אומרים, וכל מיני פדיחות וכו´, ואת למשל יכולה לייצר בפעולה או מסביב לה דיבור מכוון על הנושא הזה. מין "מעגל בנות" שמתייחס לבנים ולשיחות איתם ולבילוי איתם מכל מיני זוויות, בהנחיה והכוונה שלך כמדריכה.
כשאת עושה דבר כזה, לצורך הדוגמא, את משדרת לחניכת שמה שהן עסוקות בו ומה שמעניין ומעסיק אותן – מעניין ומעסיק גם אותך! שאת שואבת את המחשבות שלך מהחניכות ולפי זה מתכננת את הפעילות (ולא סתם עושה פעולה על "גבורה", פתאום, בלי קשר לכלום). זה משדר קשב, אכפתיות, התעניינות, ומשקף את המקום המרכזי שאת מעניקה לחניכות במסגרת של הקבוצה. במילים אחרות – זו הבעת אמון כלפיהן. ובכל מקרה, אם זה באמת מעניין אותן סביר להניח שיהיה לפעולות כאלו אפקט שימשוך אותן להגיע. כמובן שזה מחייב אותך להיות קשובה ולייצר דיון מעניין וטוב, ולבנות פעילויות קבוצתיות שיהיו קשורים לעניין בכל מיני צורות. למשל, אפשר לדבר על "גבורה" בהקשר של "לדבר עם בנים". למשל, אם מישהו מדבר אלי לא כל כך יפה, אבל מצד שני הוא מקובל ולא נעים לריב איתו, אז דרושה גבורה כדי להגיד לו "זה לא נעים לי" ולנתק מגע. זו דוגמא להתנסות שהן עשויות לחוות במפגש עם הבנים שנקשר למידה חשובה.
לסיכום: דיברת בשאלה על מכתבים מרגשים שנוגעים ללב. זו אופציה אפשרית, אבל במידה מסוימת היא "עוקפת" את הבעיה בכך שעדיין יש "שני צדדים": את מול החניכות. את מנסה לרגש כדי לשכנע אתן לעבור ל"צד שלך" ולעשות את מה שאת אומרת. האפשרות האחרת היא שאת תקומי ותעברי לצד שלהן, שאת תיכנסי לראש שלהן וסביב החוויה הזאת תבני את הפעולות ואת הקשר.
כדי ליצור מינימום של רצף פעולות אפשר לעשות הסכמים ולמצוא פטנטים: שלישי כן שבת לא, או שעות כאלה וכאלה, וכו´. העיקר שיתחיל תהליך מסודר ושתהיה לך אפשרות לשבת איתן ולשדר להן שמה שחשוב ומעניין בעיניהן – חשוב ומעניין גם בעינייך. גם אם זה "לדבר ולהסתובב עם בנים".
בהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com